ותודה למלחמה שהביאתנו עד הלום

שנה אחרי מלחמת לבנון השניה, בה נהרגו 163 ישראלים וכ-1,630 לבנונים, מלקקים הבכירים בצד הישראלי את פצעיהם. דן חלוץ התפטר, עמיר פרץ איבד את תיק הביטחון ואת הנהגת מפלגת העבודה ואהוד אולמרט שומר על מעמדו רק בזכות פעלולים פוליטיים, תוך ציפייה מתוחה לדו"ח וינוגרד הסופי. אבל מה עשתה המלחמה למנהיגים שהיו מעורבים בה מעבר לגבול?

ארגון [[חיזבאללה]] התחזק בעקבות מלחמת לבנון, אף על פי שאהוד אולמרט חושב ואומר אחרת. על פי רוב ההערכות, לחיזבאללה יש היום יותר טילים ורקטות משהיו לו לפני שנה. כמו כן, למרות מחאות ישראל, נציגים רשמיים של חיזבאללה הוזמנו לפריס. צעד זה מוכיח את עליית כוחם האסטרטגי באזור.

בזמן מלחמת לבנון, ובמיוחד מרגע שישראל החלה לתקוף ללא הבחנה מטרות אזרחיות, נתפס ארגון חיזבאללה והעומד בראשו כמגן לבנון, ולא כאחראי להחרבתה. במיוחד זכורה בעולם הערבי התמונה של נסראללה מצביע בווידאו על ספינת חיל הים הישראלי העולה בלהבות, כשברקע הודעת דובר ממשלת ישראל (בערבית), שמכחיש שספינה ישראלית נפגעה. במהלך המלחמה ביסס נסראללה את מעמדו כדובר אמין, לעיתים אפילו יותר מהישראלים.

אחרי המלחמה, כשהוא יכול להתהדר בכך שארגון התנגדות של כמה אלפים הצליח לפגוע בצבא מסודר של טנקים, מסוקים וספינות ואף להניס אותו, הצליח נסראללה להוציא לרחובות מאות אלפי שיעים ואף לכרות ברית עם המנהיג הנוצרי מישל עאון. ישראל ניפנפה בכך שנסראללה מסתתר בבונקרים, אבל התעלמה מהעובדה שמנהיג חיזבאללה נוהג משנה זהירות מאז חיסול קודמו [[עבאס מוסאווי]] ב-1992. בשורה התחתונה, מעמדו בדרום לבנון התחזק בעקבות המלחמה בצורה משמעותית, ובישראל אף חוששים שהחיזבאללה ישלוט בקרוב לבנון. בינתיים זה עוד לא קרה ולכך אחראי, באופן מפתיע, האיש המושמץ ביותר של המלחמה - פואד סניורה.

את המלחמה החל פואד סניורה במעמד חזק יחסית. הוא עלה לשלטון שנה לפני פרוץ המלחמה, בצל הירצחו של ראש הממשלה [[רפיק חרירי]]. סניורה היה שותף ב"מהפכת הארזים", קואליציה אנטי-סורית שהתהוותה אחרי רצח חרירי ושזכתה לניצחון בבחירות בשנת 2005. הוא היה ידוע בדעותיו האנטי-סוריות, אך זכה לתמיכה מקיר לקיר בפרלמנט, גם של מפלגות האופוזיציה.

המלחמה איימה לחסל את ההישגים הללו. ישראל האשימה את סניורה שהוא לא עושה מספיק כדי למגר את חיזבאללה, ואילו בחיזבאללה האשימו אותו שהוא לא עושה דבר כדי להתנגד לישראל. ישראל תקפה שכונות מגורים והרגה 1,100 אזרחים אולם סניורה בחר שלא להפעיל את צבאו כדי לנסות ולעצור את הקטל. גם אם בפועל לא היה לו סיכוי להשפיע על המערכה, הפופולריות של סניורה התרסקה והוא נתפס לפתע כמנהיג חלש וחסר חוליות. "מדינתו הותקפה והוא שב בחיבוק ידיים", יאמרו עליו מאוחר יותר בזלזול אנשי החיזבאללה.

החולשה של סניורה קיבלה ביטוי מוחשי כשפרץ בבכי בפגישת החירום שקיים עם שרי החוץ הערבים. "הצבא הישראלי לא השאיר גשר, דרך, מרפאה או מוצב של האו"ם שהוא לא פגע בהם", אמר סניורה בדמעות. "עד עכשיו נהרגו יותר מ-1,000 אזרחים, שליש מהם ילדים", הוא אמר, והתייפח בפעם השניה בתוך דקות. "שינגב את הדמעות ויתחיל לפעול", אמרה ציפי לבני, ולא הבינה עד כמה אמירה כזו פוגעת במעמדו עוד יותר, בניגוד לאינטרס הישראלי.

אחרי המלחמה נראה היה שסניורה מרוסק. לבנון היתה פצועה וחבולה, אנשי האופוזיציה פרשו מהממשלה וההפגנות התמיכה בהם התרכזו ברחבה שמחוץ לבניין ה"סראיה",לשכתו של סניורה. אולם דווקא כשנראה היה שמצבו גרוע מתמיד, הצליח סניורה לקום מהקרשים. רציחות של בכירים לבנונים חיזקו שוב את הברית האנטי-סורית ואת התמיכה בלגיטימיות של סניורה מצד העולם הערבי והמערבי.

נכון לעכשיו, סכנת ההפיכה חלפה. דוגמה לכך ניתנה בקרבות נהר אל-בארד, בהם הוכיח סניורה יכולת צבאית נגד ההתקוממות של חמושי מחנה הפליטים. מעמדו של סניורה בלבנון חזר להיות יציב, אך ברקע עדיין מרחפת המתיחות בינו לבין נסראללה, שעשויה להתפרץ שוב.

בשאר אסד לא היה שותף פעיל במלחמה, אבל התמיכה שלו בחיזבאללה והעובדה שישראל לא הצליחה לגבור על חמושי ההתנגדות הלבנונית חיזקו את מעמדו. לפני ה-12 ביולי 2006, היה מצבו האזורי של אסד בכי רע: רציחתו של רפיק אל-חרירי והאצבעות המאשימות שכוונו לעברו תייגו את אסד כמנהיג תומך טרור, גם בקרב רבים מהערבים. המחאה הלבנונית בעקבות הרצח והתאגדות "ה-14 במרץ" הובילו לצעד משפיל וחסר תקדים מבחינת סוריה: הסגת כוחותיה מלבנון. התחזקה התחושה שלבנון עומדת להשתחרר סוף סוף מאחיזת הסורים.

אלא שאז החלה המלחמה, שהחלישה את סניורה, חיזקה את החיזבאללה ובעיקר הוכיחה את חולשתה של ישראל. אסד, חמוש בטילים משופרים ורבים מאלו שהיו לחיזבאללה וששיתקו את צפון ישראל, הבין שכדאי להתחיל ללחוץ על האויבת, שכבשה את הגולן. "נאום ההתנגדות" שנשא אסד בתום המלחמה, היווה נקודת תפנית במדיניותו. "או שיהיה שלום", אמר אסד בלי להשאיר שום ספקות, "או שנבחר בהתנגדות".

ואכן, במהלך החודשים האחרונים אותתה סוריה דרך מתווכים, בכירים ויועצים, כי פניה לשלום ורצונה במשא ומתן. במקביל התעצם הצבא הסורי, ועורר חששות מלחמה בישראל, במידה שלא תהיה התקדמות באפיק המדיני. אסד, שנחשב בתחילה למנהיג חלש ותמהוני, הפך לגורם משמעותי במזרח התיכון.