ברגותי כן ועמיר לא?

במאמר שפורסם במדור זה לפני חודשים אחדים, תחת הכותרת "עדר התקשורת פועה בצייתנות" העליתי סידרה של שאלות נוקבות בעניין תפקוד התקשורת: מה השיקול לתת פרסום ותמריץ למודעה שקראה להגביל את פעילותו של מבקר המדינה, אבל לא לקריאה למבקר לבצע ביקורת יסודית וללא משוא פנים? מה מריץ את התקשורת ומה גורם לה לעצב את סדר היום בכיוון כזה ולא אחר? מהם השיקולים של תקשורת המתיימרת להיות חוקרת, כשהיא מעצימה מודעה שכוונתה להגביל את מבקר המדינה? מהם השיקולים של תקשורת המתיימרת להיות מאוזנת, כשהיא מצביעה על אדם מסוים כמועמד הראוי לשמש שר ביטחון, על אף כשירותו השנויה במחלוקת, על-פי ניסיון העבר וכישלונותיו דווקא בתחום מומחיותו המקצועית? מהם השיקולים של תקשורת המתיימרת לחשוף עוולות ופגיעות בזכויות האזרח, כשהיא מתעלמת ממודעה בעניין זה? מה מוביל תקשורת לתת תמורה נוספת - חינם – לכסף ששולם עבור חלק מסוים מן המודעות? כיצד פועל המנגנון המוביל לאחידות משמימה עד כדי מסוכנת בהתנהגותה של התקשורת? כיצד פועל העדר, ומי נותן לו את קריאת הכיוון לשעוט באופן אחיד כמעט בכיוון זה או אחר?

מודעה שהתפרסמה אתמול (03.07.07) ב"הארץ" והעיסוק בה בתקשורת "הממלכתית" מוסיפים עוד ממד לשאלות אלו. מדובר במודעה מטעם "הוועד למען הדמוקרטיה", שהמסר שלה היה: "מחבלים רוצחים משתחררים - אז למה הם לא? לשחרר את יגאל וחגי עמיר"', על רקע תמונותיהם של מרואן ברגותי, הרוצח הערבי הסדרתי השפוט ל-5 מאסרי עולם, הרוצח היהודי יגאל עמיר השפוט למאסר עולם, ואחיו חגי הכלוא אף הוא.

במאמרי הקודם דנתי בשאלה מה מביא את התקשורת האלקטרונית להעצים מודעה מסוימת שפורסמה בתשלום ולתת לה תוספת משקל בהשוואה למודעה אחרת, אף היא בתשלום. כלומר: העיסוק או העדר עיסוק של התקשורת האלקטרונית גורם לכך שהמפרסם זוכה לתמורה גבוהה יותר או נמוכה יותר עבור כספו, על פי שיקוליו הפוליטיים וטעמו של העורך/ת והמגיש/ה ברדיו "הממלכתי".

הפעם ניתנה דוגמא הפוכה: עיסוק תקשורתי עוין כלפי המסר המופיע במודעה, שוב בהתאם להשקפות השליטות ברדיו "הממלכתי". מדוע קידום שחרורו של הרוצח ברגותי הוא מותר ונכון וחיובי עד כדי כך שאמצעי התקשורת נרתמו למענו בכל מאודם, ומדוע קידום שחרורו של רוצח אחר הוא פסול? למען הסר ספק: הח"מ מתנגד לשחרור של רוצח שפוט כלשהו, ערבי או יהודי, ללא תלות בזהות הנרצח. רוצח הוא רוצח הוא רוצח. אבל, מי שמוכן להתגייס למען שחרור רוצחים, אינו יכול להפלות בין רוצח ערבי כשר לשחרור לבין רוצח יהודי פסול לשחרור.

במסגרת העיסוק התקשורתי במודעה ב"הארץ" ראיינה ענת דוידוב מקול ישראל את עמוס שוקן, המו"ל של העיתון, ותקפה אותו על שאהבת הבצע העבירה אותו על דעתו וגרמה לו לפרסם מודעה אסורה. נכון עשה שוקן כאשר הגן על זכותו של העיתון לפרסם מודעות בכיוונים שונים, תוך מתן אפשרות לציבור הקוראים להתרשם ולגבש את התייחסותו. לא נכון עשתה דוידוב כאשר הזדעזעה שוב ושוב מן המסר של המודעה, אבל לא משחרור אפשרי של ברגותי. לא מיותר לציין ש"אסיר" זה נהנה ב"כלא" הישראלי מזכויות של אח"ם, ומנהל מתוך ה"כלא" פעילות פוליטית ותקשורתית ענפה, תוך שהוא שם ללעג את מערכת אכיפת החוק בישראל.

בהמשך ניתנה במה נרחבת גם לח"כ אבו וילן שאף הוא גינה את המודעה, ומדבריו השתמע שיש רוצחים שמותר לשחרר וכאלה שאסור אפילו להרהר בשחרורם. מדובר באותו ח"כ מסית, שבראיון לארי שביט מ"הארץ" (05.09.04) אמר, בהתייחסו למתנחלים: "אם חס וחלילה יכריחו אותנו, נאלץ לפתוח באש ...צריך יהיה לסחוט את ההדק, לאט, באחריות, בקור רוח, ובשכל". היועץ המשפטי לממשלה שתק לנוכח הסתה פרועה זו.

כל עוד התקשורת "הממלכתית" בישראל מגויסת ונרתמת למען קו פוליטי אחד, העיתונות בישראל אינה חופשית, גם אם הריתמה אינה נכפית מלמעלה אלא מתבססת על התנדבות לגיוס זה.


הכותב שימש כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005