תזכורת - במלחמה מתים

רוחות המלחמה הקרבה עם סוריה לא יכלו להגיע בעיתוי טוב יותר, כאשר מחד עומדת תוגת מלחמת לבנון השנייה, ומנגד פעמוני הכמעט יובל של הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. גנרלים בדימוס, מומחים צבאיים, פרשנים, אנשי תקשורת, מדינאים ופוליטיקאים מתבקשים להסביר כמעט בכל אזכור של השילוש המלחמתי המאוד-קדוש-בקרוב – תהי נשמת הקורבנות העתידיים צרורה בצרור החיים – להסביר מה ההבדלים בין "לבנון 2" ל"ששת 1", כאשר במוקד עומדות השאלות הבלתי נמנעות: האם הרוח והיכולת של צה"ל במצבו הנוכחי יספיקו למלחמה הבאה? מה קרה לאותו צבא קטן שהדף משלוש חזיתות את מדינות האויב בזמן כה קצר, וכיצד הוא נכשל במיגור צבא גרילה מזערי, מעוט אמצעים ויכולת?

התשובות, למרבה הפליאה, פשוטות ונמצאות רובן ככולן בדפי הסטטיסטיקה, שבעצמם מובילים למסקנות גורפות יותר, לא רק כלפי צה"ל, אלא כלפי ישראל כחברה והתפיסה שלה את צה"ל ומקומו בתוכה. המלחמה ב-1967 אמנם נמשכה שישה ימים בלבד, אולם גבתה 778 קורבנות בנפש מצבא ההגנה לישראל. חישוב מהיר מלמד על ממוצע יומי של כמעט 130 חללים – גבוה מספר החיילים ההרוגים בכל מלחמת לבנון השנייה, אחרי כחודש של לחימה.

היה זה דווקא מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, שהיטיב לנסח את הבעייתיות של צה"ל והמעמד המתוסבך שלו במדינה. "אתם צריכים להחליט", הוא שאל בסרקזם אופייני, "האם אתם צבא שיש לו מדינה, או מדינה שיש לה צבא". המשפט הזה, שנשמע בתחילה כמו התרסה בלבד, מקפל בתוכו את הכישלון של מלחמת לבנון השנייה כולו. נסראללה אומר למעשה שלו היינו מחזירים את צה"ל למעמד הראשוני שלו - צבא שתפקידו להסיר כל איום על המדינה – גם את המלחמה בקיץ שעבר יכולנו לסיים תוך זמן קצר. שישה ימים של מהלך קרקעי גורף, במקום כל אותן הפצצות עקרות מהאוויר, היו מולידים אמנם מאות קורבנות בנפש, אבל מסירים לחלוטין את איום הקטיושות מעל מדינת ישראל.

אלא שישראל בואכה שנות ה-2000, אחרי הטראומה של לבנון (1) והצלקת הטרייה מהאינתיפאדה (2), היא חברה שלא מסוגלת לעכל מספר כה רב של אבדות, בוודאי לא במספר ימים כה מועט. היחס בין המדינה והצבא התהפך לחלוטין. בקיץ שעבר זכינו לראות את המצב האבסורדי בו הממשלה, ואיתה המדינה כולה כמעט - כולל תושבי הצפון שעמדו בקו האש – מוכנה לספוג את הימשכותו של איום הקטיושות, ובלבד שלא יגבו אבדות רבות מדי יום בקרב כוחותינו. אי לכך, נוצר מצב אבסורדי שהצבא כמו הולך על ביצים, נמנע מלבצע פעולות שתסכנה את חייליו – כלומר פעולות שבאמת תהיה להן משמעות אסטרטגית - ואילו מספר הנפגעים בעורף, היה זהה, פחות או יותר, לזה של חיילי צה"ל. מי שמחפש את ההבדלים בין הניצחון המזהיר של אז לכישלון הצורב של היום, ימצא אותם בדיוק כאן: בסטטוס של חיילי צה"ל מול זה של אזרחי ישראל בתוך היררכיית השכול.

חיילי צה"ל, נכון להיום, הם כבר לא חיילים שמטרתם להגן על המולדת ויהי מה. הם "הבנים". של כולנו. הרי לכל אחד מאיתנו יש אחד כזה במשפחה וכולנו מייחלים לשלומם של כולם, בכל זמן נתון. אין זה מקרי, אם כן, שבתחילת השבוע שעבר נפסקו כל השידורים בכל אמצעי התקשורת ופינו מקום להודעה שהגיעה מהחמאס ובישרה כי גלעד שליט עודנו חי. חייהם של חיילי צה"ל הפכו בשנים האחרונות למקודשים יותר מחייהם של אזרחים. אלא שלמרבה הצער, ועם כל הכאב הכרוך בשליחתם לקרב של נערים בדמי ימיהם, אין מנוס מלומר כי זהו תפקידם. אם יש צורך בכך, עליהם גם להקריב את חייהם למען בטחון האזרחים.

דווקא כמי שהתנגד למלחמה מיומה הראשון – יש מודעה ב"הארץ" שתוכיח את זה – וכמי שאיבד חברים בלבנון, חשוב לי לומר שאין לי זילות כלפי חייהם של חיילי צה"ל. ההפך: לא תראו בעיני מבט מלחמה יוקד, שמייחל למלחמה ולעזאזל מספר הקורבנות בה. אני הראשון שאסרב לשלוח אותם לעוד משימת ראווה מטופשת (כמו זו ביום האחרון ללחימה), אבל רגע לפני שהסורים מטפסים על הגדרות וכולם מחפשים את צה"ל של פעם, מן הראוי שישראל תבין שהמחיר שגובה חברה מיליטריסטית, שהכיבוש כבר מזמן השחית את כל מידותיה, לא יכול להסתכם רק בערבים מתים. הוא כרוך גם בהקרבת הבנים.