ניתן לחשוף רק שם אחד

הערב ייפתח בתל-אביב קורס ראשון בסוגו: קורס התארגנות עובדים. כמה עשרות כבר נרשמו ונוספים צפויים להגיע אל הקורס המלמד איך ניתן להגן על זכויות העובדים באמצעות התארגנות, הקמת ועד עובדים וחתימה על הסכם עבודה קיבוצי. אלה זכויות, שלכאורה, יש לכל אחד מאיתנו. הרי, מה טבעי יותר מאשר להקים ועד כדי למנוע ניצול עובדים או לחתום על הסכם קיבוצי כדי להגן על הזכויות שלנו? אבל בשנת 2007 ובמדינת ישראל אין עוד זכויות חברתיות הניתנות על פי חוק. עבור זכויות צריך להיאבק ועבור הזכות להתארגן צריך להיאבק במחתרת. כן, המחתרת הגדולה ביותר הקיימת כעת במדינת ישראל היא המחתרת של מארגני מקומות עבודה. בעשרות מקומות עבודה פעילות ופעילים מנסים עתה ובשקט להקים ועד עובדים. הם יודעים היטב שחשיפת זהותם תגרור אחריה פיטורים ואף גרוע מזה: תקופה ממושכת של אבטלה. בשנים האחרונות למדנו שזיכרון המעסיקים הוא ארוך במיוחד.

לכן, ניתן רק לחשוף את זהותו של משתתף בודד בקורס: אלון-לי גרין. אך, כל היתר המשתתפות והמשתתפים די דומים לאלון-לי גרין: הם צעירים ומשכילים, הרוצים לשנות דברים. צעירים שאינם יכולים להשלים עם רמיסת זכויות העובדים ובראש ובראשונה רמיסת זכויותיהם שלהם. גרין, עמד בראש התארגנות העובדים ברשת בתי הקפה "קופי-בין" ופוטר בשבוע שעבר ממשרתו כמנהל משמרת בבית הקפה שברחוב אבן-גבירול בתל-אביב לאחר שהציג להנהלת הרשת רשימת דרישות בשם חבריו. עשרות מחבריו וידידיו הפגינו בשבוע שעבר בפתח בסניפי הרשת בתל-אביב ובירושלים, וההסתדרות אף הגישה תביעה נגד מעסיקיו בבית הדין האזורי לעבודה.

מדוע כל כך קשה להקים ועד עובדים בישראל? כי עובדים מאורגנים מהווים איום על רווחי המעסיקים. במדינה בה קיימים 16 פקחים האמורים לפקח על תנאי עבודתם של 2.5 מיליון שכירים, הנורמה איננה כיבוד זכויות העובדים. הממשלה והמעסיקים עושים יד אחת כדי למנוע שהעובדים יתארגנו. בנובמבר 2004 פרצה שביתה בחברה התחבורה "מטרודן" של בבאר-שבע, חברת התחבורה העירונית שהופרטה, לאחר שהוקם ועד עובדים אשר דרש הסכם קיבוצי והכרה בזכויות העובדים. שר התחבורה דאז, מאיר שטרית, עשה כל שיכולתו כדי לשבור את שביתת הנהגים. מדוע? כי יד רוחצת יד. והממשלה מתייצבת תמיד לימין המעסיקים.

בישראל קשה כל כך להקים ועד עובדים כי על מנת להתארגן במקום העבודה יש לפגוע בקשר בין הון לשלטון. אבל גם ההסתדרות ואיגודים מקצועיים נוספים כגון איגוד העיתונאים או הסתדרות המורים אינם עושים די כדי לארגן את העובדים. לרוב הם מוכנים להתייצב לצד העובדים לאחר ההתארגנות, אבל הם אינם יוזמים את ההתארגנות. וזו דווקא החוליה החלשה בקרב העובדים: בעלי תודעה מעמדית המוכנים להגן על זכויותיהם זקוקים לגב הרחב של יתר העובדים המאורגנים. זו לא רק שאלה של סולידריות בסיסית בין עובדים. אם המגמה של ארגון מקומות העבודה לא תפסק ועובדים אלה לא יקבלו את הגיבוי של האיגודים המקצועיים, הכל עלול להסתיים כמו במקרה של חיפה כימיקלים במישור רותם שבנגב, שבשנת 2003 היו לסמל של נחישות העובדים להתארגן, וגם לכישלון של מאבק שלא זכה אפילו לתמיכת העובדים המאורגנים באותה חברה שבמפרץ חיפה.

הכותב הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית