רואים קולנוע בירושלים

המסע אל המבחר המוצע בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שייפתח ביום חמישי הבא, נפתח בסחרחורת קלה; אבל בהדרגה מתחילים לצוץ מתוך רשימות הסרטים הרבים כל כך, שביימו במאים רבים כל כך ממדינות רבות כל כך, כמה שמות ידועים, המשמשים מעין יתדות במסע הזה.

בפסטיבל, שיתקיים השנה בפעם ה-24, יוקרנו בין השאר סרטים שחתומים עליהם הבמאי הצרפתי בנואה ז'אקו, הבמאים האיטלקים ויטוריו ופאולו טאוויאני, הבמאי היפאני יוז'י יאמאדה, הבמאית ההודית מירה נאיר, הבמאי הבריטי ג'וליאן טמפל, וגם הבמאים וים ונדרס, פרננדו לאון דה אראנואה, איזבל קויסט ואחרים, שחברו יחד ליצירת אסופה של סרטים תיעודיים; תחת הכותרת "בלתי נראים" מציינת האסופה, שהפיק השחקן חאווייר בארדם, 20 שנה להקמת הסניף הספרדי של "רופאים ללא גבולות".

הרשימה הבאה מתייחסת לכמה מסרטי הפסטיבל שבהם כבר צפיתי. זהו מבחר מקרי למדי, אך הוא הניב כמה סרטים שבהחלט כדאי להתכונן לצפות בהם.

מרשים במיוחד הוא "טובח הכבשים", סרטו הראשון מ-1977 של הבמאי האמריקאי השחור צ'ארלס בארנט, שבמשך 30 שנים נותר גנוז ורק השנה שוחזר עותק שלו והוא הוקרן מחדש. באותה הזדמנות טען ג'ון הוברמן, המבקר הוותיק של ה"וילג' וויס", במידה רבה של צדק, שזהו אולי אחד הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי בעשורים האחרונים.

כמעט ללא עלילה, בהשתתפות שחקנים לא מקצועיים ברובם, מתאר סרטו של בארנט את שגרת החיים בוואטס, שכונה בדרום-מרכז לוס אנג'לס, שמרבית תושביה שחורים. סגנון הבימוי והצילום (בשחור-לבן) וכן המבנה האפיזודי - הכולל סצינות שבהן לכאורה "כלום לא קורה" וגם סצינות של שיחות ארוכות, מדויקות ואמינות להפליא - הופכים את סרטו של בארנט ליצירה שנמנעת ממלודרמה ומסנטימנטליות, ועם זאת היא מצליחה לבטא בנחישות ובאומץ את תחושת החידלון המאפיינת את החיים בשכונה שבה היא מתרחשת.

בארנט עושה שימוש מצוין במוסיקה (בין השאר, בשירים בביצועם של פול רובסון ודיינה ואשינגטון; העובדה שלא נרכשו זכויות על השירים האלה היתה הסיבה להיעלמותו הארוכה של הסרט מהמסכים).

המוסיקה משלימה את הסרט וגם מקנה לו נפח אירוני כואב. התוצאה היא דוגמה כמעט מופתית לקולנוע המשלב בין ריאליזם לפיוט ומביע ראיית עולם חברתית קשה ולעתים אכזרית העטופה בחום אנושי רך, עדין ולעתים אף רומנטי.

פיטר וייטהד הבריטי, שנולד ב-1937, היה מדען, נהפך לצלם ולבמאי סרטים תיעודיים בשנות ה-60, פרש מעשיית סרטים ב-1968, אחרי הרצח של רוברט קנדי, נעשה לתקופה קצרה איש עסקים, גידל נצים וכעת עוסק בקדרות. בין סרטיו, כאלה המתעדים הופעה של אלן גינזברג ומשוררי "ביט" נוספים שהתקיימה באלברט הול בלונדון, מסע הופעות של הרולינג סטונס וסרט המנסה להזים את המיתוס של "סווינגינג לונדון". את דיוקנו של האיש המרתק הזה משרטט סרטו התיעודי של פול קרונין "בראשית נבראה התמונה: שיחות עם פיטר וייטהד", שלמרות אורכו, 199 דקות, לא היה בו רגע משעמם אחד.

בנוסף לדיוקן של האיש הפרטי, הנחשף בסרטו של קרונין כדמות מורכבת ביותר, מצליח הסרט להציג גם את סיפורה של תקופה שלמה בתולדות התרבות הפופולרית במחצית השנייה של המאה הקודמת ולחשוף אותה במלוא מורכבותה הפרדוקסלית.

סרטם התיעודי של מימי פרידמן ולסלי גריף, שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן השנה, אורך 165 דקות, ואף שאין בו הרבה חדש למי שמכירים את סיפורו של מרלון ברנדו, הצפייה בו בכל זאת מסוגלת לעורר עניין, בעיקר בגלל מה שהוא איננו מצליח לעשות: הסרט מבקש לפתור את תעלומת חייו של ברנדו וגם לבאר מדוע הוא היה אולי השחקן החשוב ביותר לא רק בדורו, אלא בתולדות הקולנוע כולו; אך הוא מוכיח פעם נוספת שלפחות בינתיים אין אפשרות לפענח את שתי הסוגיות האלה בצורה מספקת.

"ברנדו" של פרידמן וגריף סובל מהשטחיות האופיינית לסרטים מהסוג הזה, והוא נמנע מלגעת בהיבטים הטעונים והפרובוקטיוויים יותר של חייו והקריירה של ברנדו; אך כסיכום ביניים של המיתוס שהוא מייצג, הוא עשוי לספק.

ב-1971 ביים פיטר בוגדנוביץ' סרט ושמו "במאי: ג'ון פורד", שסקר את הקריירה הארוכה - כ-135 סרטים - של אחד מחשובי במאי הקולנוע האמריקאים. התזה שהניעה את סרטו של בוגדנוביץ' היתה שפורד, בסרטיו, תיעד את ההיסטוריה האמריקאית כולה, ממלחמת העצמאות ועד למלחמת וייטנאם; על פיה הוא ערך את סרטו, שכלל קטעים מסרטיו של פורד, ראיונות משעשעים עם הבמאי, שהיה ידוע בתשובותיו הלקוניות המתחמקות, וראיונות עם כמה משחקניו הקבועים, ג'ון ויין, ג'יימס סטיוארט, הנרי פונדה ואחרים.

ב-2006 ערך בוגדנוביץ' את הסרט מחדש, הפך את התוצאה ליצירה החוקרת את יצירתו ואת אמנותו של פורד מהיבטים רבים יותר מאשר בסרט המקורי, והוסיף לו ראיונות עם אישים נוספים שהושפעו מסרטיו, ובהם קלינט איסטווד. התוצאה היא לא רק שיעור מעניין באמנותו של אחד מגדולי הבמאים אי פעם, אלא גם שיעור במהותו ובמורשתו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי בכללותו.

פרדריק וייזמן הוא אחד מגדולי הבמאים שקמו לקולנוע התיעודי. סרטיו אינם קלים לצפייה; הם ארוכים, קפדניים, עקשניים, ויוצרם, בניגוד לבמאים כגון קלוד לנצמן או מרסל אופולס, נמנע מלהתערב בהם; הוא הדוקומנטריסט כמתבונן וכעד. אך סרטיו שווים את המאמץ שיש להשקיע בהם, וכזהו גם סרטו החדש, "רשות מחוקקת", ש-217 דקותיו עוקבות אחר תהליכי החקיקה המתקיימים בבתי המחוקקים של מדינת איידהו. התיעוד הזה מוצג כהוכחה להיותה של הדמוקרטיה שיטה שפועלת למרות מגבלותיה ופגמיה, שמתועדים בפרטנות השקטה והמרוחקת האופיינית לווייזמן.

בפסטיבל קאן האחרון הוקרן סרטו האחרון של הבמאי הרוסי אלכסנדר סוקורוב, "אלכסנדרה", שבו זמרת האופרה הרוסית גאלינה וישנבסקאיה מגלמת את דמותה של קשישה המבקרת את נכדה, קצין צבא יגע המוצב בצ'צ'ניה. עוד קודם לכן ביים סוקורוב, יוצרם של סרטים כגון "מולך", "אם ובנה" ו"תיבה רוסית", את "קינת החיים", סרט תיעודי המשרטט את דיוקנם של וישנבסקאיה ובעלה, הצ'לן והמנצח לאופולדוביץ' רוסטרופוביץ'.

למרות פשטותו היחסית של "קינת החיים", זהו סרט תיעודי המבוים כל כולו בסגנונו הייחודי של סוקורוב. בנוסף להצגת סיפורם של שני המוסיקאים הגדולים האלה - שבין השאר נשלחו לגלות בעקבות העזרה שהגישו בזמנו לסופר אלכסנדר סולז'ניצין - הוא מבקש לשרטט דרכם את דיוקנה של הנפש הרוסית, שלטענת הסרט, וישנבסקאיה ורוסטרופוביץ' מייצגים.

"קינת החיים" מתעד גם סיפור אהבה גדול: זה של וישנבסקאיה ורוסטרופוביץ', שהיו נשואים במשך 50 שנים, וזה של השניים לאמנותם. הסרט - שסוקורוב עצמו משתתף בו כמראיין וכפרשן - יוצא מתוך עמדה של הערצה לשני המוסיקאים הגדולים האלה, אך זו גם מלווה במידה של הומור, לעתים אפילו אירוניה, שמאזנת אותה והופכת את התוצאה למורכבת, מרתקת ומהנה.

סרטו של הבמאי האוסטרי אולריך זיידל עורר חילוקי דעות סוערים כשהוקרן בתחרות שהתקיימה השנה בפסטיבל קאן. היו שראו בו סרט עז ביטוי, שעוסק בעוצמה דרמטית ורגשית במקומו של הפרט בחברה האירופית העכשווית. אחרים ראו בו סרט המנצל את מצוקתן של הדמויות המופיעות בו, במיוחד של הקשישים במוסד סיעודי באוסטריה, שחלק מהעלילה מתרחש בו.

בעיני זהו סרט מרשים למרות הבעייתיות שלו. עלילתו מציגה את סיפורן של שתי דמויות שאינן נפגשות. האחת, אם חד הורית צעירה שמותירה את ילדה אצל סבתה ועושה את דרכה מאוקראינה לאוסטריה בחיפוש אחר פרנסה טובה יותר. השנייה היא זו של בחור שנוסע עם אביו החורג מאוסטריה לאוקראינה כדי לעשות בה עסקים מפוקפקים. הסרט עוקב במקביל אחר שני המסעות האלה, המתנהלים בשני כיוונים מנוגדים.

מצוקתו של הפרט, המבקש לייצר לו ולמשפחתו חיים טובים יותר במקום אחר, היא נושא מרכזי גם ב"מכתבים מהסהרה", סרטו של הבמאי האיטלקי הוותיק ויטוריו דה סטה, בן 84. הסרט מציג את סיפורו של מהגר מסנגל, שמגיע לאיטליה ונתקל בה בסדרה של קשיים הגורמים לו לבסוף לחזור למולדתו. בסגנון המשלב בין קולנוע עלילתי לתיעודי מנציח דה סטה במיומנות את דמותו וסיפורו של אותו מהגר; אך הסרט לוקה במהלכים עלילתיים צפויים מדי, ויש משהו רומנטי מדי באופן שבו הוא מעצב את דמות הגיבור, שאמור לייצג את המהגרים באשר הם.

שאלות של הגירה, התבוללות וזהות אתנית, מיגדרית ולאומית, שהן כמה מהסוגיות המרכזיות המעסיקות את הקולנוע כיום, עולות לדיון גם בסרט התיעודי "בלגניסטיות", שביימה רייצ'ל טלבוט. הסרט משרטט את דיוקנן של שש קומיקאיות יהודיות שזכו להצלחה בארצות הברית: מולי פיקון, כוכבת התיאטרון והקולנוע היידי, פאני ברייס - שדמותה הונצחה על ידי ברברה סטרייסנד במחזמר ובסרט "מצחיקונת", הזמרת סופי טאקר, שזכתה לכינוי "The Last of the Red Hot Mamas", ג'ואן ריוורס, גילדה ראדנר והמחזאית ונדי ואסרסטין.

הדיון במורשתן של שש הנשים האלה צפוי ושטחי למדי, והסיבה היחידה לצפות בסרט קטעי הארכיון הקצרים הכלולים בו, שמתעדים את הופעותיהן של פיקון, ברייס וטאקר. חבל שהבמאית מתרכזת הרבה יותר בדמותן המוכרת של שלוש הנשים הנוספות שהסרט מציג את סיפורן.