ערימת חבילות ללא דורש

אני יושב בתיאטרון ומנגן. בכל ערב הצגה, במוצאי שבת שתי הצגות, וכך זה נמשך חודשים ארוכים. משתרר חושך באולם המלא. המוזיקה טובה, השחקנים מצוינים והצופים מאוד אוהבים את המחזה. עד שההצגה האחרונה נגמרת. מחיאות כפיים ואני חוזר לדירתי, קרוב לחצות. על הדלת מודבק משהו לבן: צו קריאה למילואים עם כתובת אלכסונית – "חירום". כאן מתחילה ההצגה האמיתית.

חטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מוטה גור הנערץ מתגייסת מאוחר, רק כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. תקופה זאת מנוצלת היטב - להיכרות והתארגנות, לגיבוש ובעיקר לאימון בלתי פוסק עד הרגע האחרון. האימונים הם לקראת כיבוש אל עריש. ביום פרוץ הקרבות, יום ב', 5 ביוני 1967, אנחנו ליד קיבוץ גבעת ברנר, קרובים לשדה התעופה ממנו אנו אמורים להמריא עוד היום. מפקד הגדוד שלנו (גדוד 28) הוא יוסק פרדקין
מתל עדשים, שקול וקר רוח, וכפי שמסתבר לי מאוחר יותר גם אדם אמיץ, היוצא לקרב בראש חייליו. מפקדים כאלה משרים על חייליהם נחישות וכוח לבצע גם את המשימות הקשות ביותר.

בבוקר מטוסינו ממריאים וחולפים מעלינו. המלחמה התחילה. במשך היום אנו שומעים שיש קרבות ברצועת עזה ובסיני, הירדנים מפגיזים את ירושלים ויורדת אלינו הפקודה לשינוי המשימה. כנראה שאנו עולים אל עיר הקודש. בשעות הצהרים באים האוטובוסים – וקדימה אל הבלתי נודע. עם רדת הערב מגיעים אל ירושלים, שהופגזה החל משעות הבוקר, וכעת היא המומה וחשוכה, ממתינה למשהו שיבוא. זהו מראה קודר ואפל המזכיר לי את הסיפורים משנת תש"ח.

כשנגמר הכל, אני זוכר את עצמי מתעורר משנת הלילה עם הזריחה, קרוב לחומות העיר העתיקה. מזרחה לי הכביש ליריחו והר הזיתים. אני מטייל קצת בסביבה וכולם עדיין עייפים ומתעוררים לאט. ואז מגיע ממול אחי יוסי מגדוד 71 והוא שותק, מביט בי ישר בשתי עיניו החומות-כהות, מבטו שמח-עצוב, חם
ומחבק, כאומר בשתיקתו: "כמה טוב לראותך". רק לפני יומיים-שלושה נפגשנו בדרך צפונה אל רמת הגולן. עד אז ממש לא ידעתי אם הוא חי, מת או פצוע, ומה קרה איתו.

כעת יוסי עושה משהו לא צפוי: הוא מנציח את הרגע החולף והבלתי נשכח ומצלם אותי במצלמת היאשיקה הקטנה והישנה, שצמודה אליו כל הזמן. אנחנו משוחחים בשקט והוא נעלם לו אחרי כמה רגעים באוויר הבוקר הצלול כיין.

השיר של נעמי שמר ממשיך להישמע מאי שם, ברדיו טרנזיסטור רחוק, ונדמה כי קולה הצלול והמתרונן של הזמרת שולי נתן מלווה אותנו כבר ימים רבים. משום מה השיר הזה נשמע לי עכשיו נוגה כמו בכי חרישי, כזה החונק את הגרון.

אחרי זמן מה, באותו בוקר, אני רואה ערימת חבילות גדולה שההורים שלחו לבניהם, זרוקה בין החיילים הישנים. מוזר מאוד, היום משתחררים. מה זה צריך להיות? הערימה גובהה כמטר וכולה מיותרת, ממש ללא דורש. על אחת החבילות העליונות קופא המבט שלי, ואני חש צביטה בלב כשאני קורא את הכתוב:

עבור: מנחם בנארי
שולחים: שולמית ואלימלך בנארי , קיבוץ בית-זרע

כבר ידעתי קודם לכן שמנחם שלנו – פלוגה א', גדוד 28 – נפל בקרב, בצומת הרחובות דרך שכם–סלאח א-דין. הוא היה מהסוג הנדיר של האנשים, שכל הרואה אותו אוהב אותו מיד. הבנים מקנאים בו, והבנות מתאהבות ומחזרות אחריו. קיבוצניק צעיר, נאה וחסון, שקט וצנוע. החטיבה שלנו איבדה 98 לוחמים בתוך שני ימי קרב. מבחינתי אפשר להגדיר את המלחמה ההיא כקצרה מאוד, אך גם קשה עד מאוד.

לסיום, נקודת אור. הגעתי הביתה, והנה באה לקראתי אחייניתי הקטנה והחמודה ביותר, סיגל בת החמש. ומה היא אומרת לי ולכולם ? "השוטר חזר הביתה!". כי זה מה שאמרו לילדים: אם יש בעיות – הצנחנים באים לעשות סדר, כמו משחק שוטרים וגנבים.

ולא חזרתי לנגן שוב בתיאטרון.