טוני בלייר - רטוריקן מבריק ומטעה

סרטו הקצר של הבמאי הבריטי הדגול מייק לי, "מודעות היסטורית", הוא למעשה מונולוג של דמות אחת – אריסטוקרט שרואה בניהול נכון של אחוזתו שליחות וערך עליון. הוא מתחיל כמונולוג של אדם מיושב, מיושן אולי, אבל בהדרגה מסתבר שמאחורי הרטוריקה הרהוטה מסתתר פסיכופט רצחני. האציל היה צריך לעשות רפורמה מסיבית באופן הניהול של האחוזה, אחרי פרק הזמן בה אביו אחז במושכות באופן כושל. העובדה שלמעשה גיבור הסרט לא היה הבן הבכור, וכשכדי לפנות לעצמו דרך הוא היה צריך לסדר לאחיו "תאונת" ציד מובאת כבדרך אגב, כחלק מטיעון ונראית דרך התנהלות הגיונית כמעט.

אפשר לראות אנלוגיה בין הדמות לבין ראש ממשלת בריטניה היוצא בכמה מובנים, אבל את המרכיב שאליו אני מבקש לכוון הוא היכולת הרטורית המבריקה והמתעתעת שלו. אם מגרדים מעט את הלכה הבוהקת, מתגלה פוליטיקאי שבמהלכיו ובחירותיו לא שונה בהרבה מג'ורג' בוש, וצריך בדין לחלוק את קיתונות הבוז ששופכים על עמיתו האמריקאי.

השבוע פרסם בלייר ב"אקונומיסט" מעין צוואה פוליטית. בין הדברים, שהתפרסמו בעיתון "הארץ", הוא אומר למשל: "ניסינו לגבש את סדר היום הרחב ביותר שאפשר, המאפשר לאחד את הקהילה הבינלאומית ומבוסס בגלוי על ערכים." איזה סדר יום? אילו ערכים ובמיוחד, איזה איחוד של הקהילה הבין לאומית?

בלייר ממשיך: "מאבק בעוני באפריקה, השגת תוצאה טובה בשיחות הסחר העולמיות והסכם על שינוי האקלים – כל הנושאים האלה משמעותיים הרבה יותר מהחשיבות הברורה של כל נושא בנפרד". אני ממליץ לקרוא שוב את הציטוט האחרון, שמבהירה את הטקטיקה הבליירית יותר מכל – התנסחות יתר מתחזה לתחכום ומערפלת את החוש הביקורתי של השומעים.

אילו היה לממשל של בלייר השג כלשהו ביחס לאחד מהנושאים האלה, או ביחס לכולם, ניחא, אבל זה אינו המצב לאשורו. בלייר נכשל בגיבוש הקהילה הבינלאומית לעזרה לאפריקה ומדינות שהבטיחו גדולות ונצורות לא תרמו את חלקן. בתחום שיחות הסחר לא התגבש הסכם בין ארה"ב לאירופה שיאפשר בסופו של דבר למדינות אפריקה לייצא למערב תוצרת חקלאית ויפחית את הסובסידיות לחקלאים במדינות מפותחות. בעניין האקלים, פליטת גזי החממה בעשור האחרון שולשה.

באותו מאמר אומר בלייר על בעיית הטרור העולמי: "אם נעשתה טעות לאחר 11 בספטמבר, היא היתה חוסר ההבנה ששורשי הטרור הזה הם עמוקים וחודרים". הפלת הטליבאן מהשלטון נראתה פשוטה יחסית. עקירת האידיאולוגיה שלהם קשה הרבה יותר". לכאורה, קשה לחלוק על הדברים אבל זו עוד טקטיקה בליירית – הוא לא פעל כמי שמבין את שורשי הטרור, אלא כמי שנוהה אחר פתרונות הבזק של בוש.

הוא מגיע למסקנה המדהימה, ש"אין כל אלטרנטיבה למלחמה בסכנה הזאת. אין דרישות שאפשר לנהל עליהן משא ומתן, יהיו פעוטות ומעטות ככל שיהיו. חייבים לחסל אותה, נקודה". הנה, מבעד למעטה החביב מתגלה מדינאי ניאו קונסרבטיבי גמור. זכותו, אבל לפחות אמור לאיזה מחנה אתה שייך.

לפני כחודשיים, כמחווה של כנות לקראת סוף כהונתו, הודה בלייר שהוא סבור שתרבות הבריונות בבריטניה היא תולדה של התרבות השחורה הקלוקלת. אילו היה מביע עמדה תאצ'ריסטית מפורשת כזאת בתחילת הקריירה שלו, יכול להיות שהצעקה הייתה גדולה יותר. הפתרון שלו – לחזק את המשטרה בשכונות שחורות, להגביר את האכיפה, להחמיר את העונשים. הכומר של הקהילה הג'מאיקאית, איתו שוחח בלייר לפני שאמר את הדברים היה עד לטריק הרטורי הבליירי. הוא התכוון לומר לבלייר: "אנחנו צריכים להיות אחראים, תנו לנו משאבים לחינוך". בלייר הציג את דבריו כאילו אמר: "אנחנו אשמים", כמצע להאשמת התרבות השחורה, שאי אפשר לראות אותה אלא כגזענית

אז ראוי שבסלונים בהם מצקצקים בלשון בתאווה למשמע נאומיו של בלייר הרהוט, המורכב, האינטליגנט ראוי שישימו לב מה עובר באופן מובלע, מה מטושטש ומה ההבדל בין הנאמר לתוצאות הממשיות. אם בוש איננו בון טון אצל כולם, לפחות אפשר לדעת איפה הוא עומד.

בלייר עלול להמשיך גם כשליח במזרח התיכון בפרקטיקה המתעתעת של אמירות כגון: "ההתקפה על רעיונות הטרור תוכתר בהצלחה רק אם היא תיראה כמונעת על ידי מחויבות לצדק". השד יודע מה זה אומר. מכל מקום בטוח שאם רצונו לתרום לפתרון של שתי מדינות, הוא יזדקק להרבה יותר מאשר יכולת ניסוח טובה.