בר מצווה לצלילי הטנקים

הייתי אז נער בן 15 בקיבוץ בדרום. בינינו לבין מצרים חצצו שטחי הנגב הריקים ורחבי הידיים. באחד הערבים התקיים טקס בר המצווה של כיתה ז'. בערב התכנסו חברי המשק עם ילדיהם כדי לצפות במופע של בני המצווה. לא זכור לי דבר מהטקס, מפני שלכל אורכו נשמע מהכביש השכן גרגור עמוק של מנועי הטנקים, שנעו בטור אינסופי ליעד בלתי ידוע. ציפינו ששקשוק כלי הברזל יידום מתישהו, כדי שנוכל להתרכז במופע, אך החריקה של שרשרות הטנקים רק הלכה וגברה. זרם השריון שנע בחשיכה היה אינסופי, עוד ועוד טנקים. בתום הטקס נכנסתי למיטתי והאזנתי לטנקים הנעים, עד שנרדמתי.

למחרת בבוקר, כמדי יום, העירה אותנו המטפלת. כאשר הדלקנו את הרדיו התבשרנו שפרצו קרבות בסיני. כל שהובא לידיעתנו היה משפט שאמר האלוף ישעיהו גביש בקשר: "כוחות שיריון, נועו נועו". ואנחנו ידענו שהם כבר נעים ונעים מאתמול .

כיוון שהייתי אמון על סיפורי מלחמת העולם השניה ומלחמת השחרור, העיבה על מחשבותי עננת דאגה, אך בקרב הילדים היו שדווקא שמחו שפרצה מלחמה - לא סתם מלחמה בסרטים, אלא אחת אמיתית!

במשק לא ידעו מה בדיוק לעשות. בשבועות האחרונים לפני המלחמה עסקו ילדי בית הספר, ואני ביניהם, בחפירת תעלות ומילוי שקים. ליתר ביטחון ניתנה לנו הוראה להיכנס לחפירות הממוגנות בשקי חול. נכנסתי עם כל ילדי כיתה ט' לחפירה והמתנו לאויב שבושש מלהגיע. במרומי רקיע התכלת חג מטוס קטן ואנו תהינו אם שלנו הוא או של מבקשי נפשנו. בסופו של דבר לא עולל המטוס הקטן רע לאיש והסתלק.

כדי שלאיש לא יהיה ספק שבמלחמה מדובר, והיא מתנהלת לא הרחק מאיתנו, התניע אחד החברים, מאלה שנותרו לשמור על המשק, טרקטור והפעיל בעזרת מנואלה, ידית ברזל מסתובבת, מכשיר אזעקה. במהלך ששת הימים הבאים הובאו לידיעתנו ברדיו סיפורי מלחמות מדהימים מפיו של אלוף חיים הרצוג, ששימש בפועל כדובר צבאי. ואכן, המלחמה הסתיימה בניצחון מזהיר, אלא
ששניים מחברי המשק לא שבו ממנה. אחד מהם היה המדריך שלי בחוג לצילום, שנקטע באיבו. מאז לא הוספתי ללמוד צילום.