את המלחמות אנחנו זוכרים, על פי רוב, באמצעות סיפוריהם של הגיבורים: אלה שהחזיקו ברובה, אלה שהפתיעו את האויב, אלה שעשו הכל על מנת להציל חיים של אחרים, אלה שפיקדו על הצבא המנצח. מי שנשכחים הם מיליוני האזרחים שהמלחמה תפסה אותם בהפתעה, שלא שותפו בקבלת ההחלטות אבל שילמו עליה ונפגעו מהשלכותיה. כזו היא זיינב דיאב, פלסטינית תושבת עזה.
"המשפחה שלי במקור ממסמייה אל-כבירה, כפר בן כאלפיים תושבים, ששכן במקום בו הוקמה צומת מסמייה הישראלית", מספרת דיאב. "אני נולדתי במסמייה אבל בגיל צעיר מאוד החלה מלחמת 1948 והמשפחה שלי ברחה לעזה דרך הים. בשנת 1967 הייתי כבת 20, והזיכרון החזק שלי הוא רעש המטוסים בבוקר הראשון של המלחמה". דיאב מדברת על בוקר ה-5 ביוני 1967, עת תקפו מטוסי צה"ל את המטוסים המצרים בבסיסם, והשמידו כ-120 מהם. "לא ידענו מי המטוסים התוקפים, ולא ידענו מה תוצאות ההתקפה, אבל הרגשנו שהמלחמה החלה".
דיאב חוזרת אחורה ומספרת על כמה שבועות של מתיחות שקדמו למלחמה, הידועים בישראל בשם "תקופת ההמתנה". "היו שמועות שהזרים שהיו על הגבול בין רצועת עזה לישראל עזבו את הרצועה וכולם דיברו על זה שתכף תפרוץ מלחמה". אבל למרות החשש, מספרת דיאב שתושבי עזה היו מלאים בתקווה. "כולם התהלכו בגאווה גדולה, שהנה תתחיל מלחמה, ומצרים תתקוף את ישראל וגמאל עבד אל נאצר יעשה צדק וישחרר את פלסטין. באמת האמנו שנאצר ישחרר את פלסטין", נאנחת דיאב, "ואני זוכרת שאבי אמר לי שהמקור שלנו ממסמייה, ושבעזרת השם אחרי הניצחון במלחמה אנחנו עוד נחזור לשם, ונמות שם, במסמייה".
"בסופו של דבר, כששמענו את המטוסים, לא היה לנו ספק מה זה אומר. כי ידענו שבקרוב תתחיל מלחמה. קיווינו שבמלחמה הזו ינצחו הערבים, אבל החדשות שהגיעו לקראת הצהרים היו עצובות במיוחד. שמענו ברדיו שהמטוסים הישראלים הצליחו לתקוף במצרים, והבנו שהמלחמה הזו תהיה קשה מאוד.
"ברור שפחדנו. רצנו למקלטים מיד אחרי ששמענו את ההודעה ברדיו, והתחבאנו שם. פחדנו שההפצצות הבאות יהיו על הבתים שלנו, אז כמעט ולא יצאנו מהמקלטים". לאחר יומיים במקלט אזל האוכל במקום והמשפחה שלחה את אחד הגברים לצאת החוצה ולהביא מזון. "כשחזר הבחור עם האוכל הוא אמר שראה את הישראלים ברצועה ושאין התנגדות ערבית לנוכחות שלהם שם". זה היה הרגע בו הבינה דיאב שגמאל עבד אל נאצר הובס. "אחר כך כבר שמענו ברדיו שהתושבים מתבקשים לצאת החוצה מהמקלטים בידיים מורמות וללא נשק".
"היה רע לפני המלחמה, ורע גם עכשיו"
"מיד עם תחילת הכיבוש הישראלי ברצועה, הצבא הישראלי לקח את כל הגברים בגילאי 15 עד 50 לחקירה בחצר בית הספר בעזה". בימים הראשונים החיילים הגיעו פעמים רבות ובדקו אם יש נשק בבית, "אבל אצלנו בבית לא היה נשק, והחיילים היו נכנסים, עושים חיפוש בבית ויוצאים כמו שבאו". וכך החלו השנים הקשות.
"אי אפשר להסביר בכלל את התחושה שמלווה אותי בעקבות ששת הימים של המלחמה", מסכמת דיאב, "פשוט אי אפשר להסביר מה היתה המשמעות של תבוסתו של נאצר. תבין, הוא היה כל התקווה שלנו, וכשהוא נוצח איבדנו את התקווה". למרות זאת, המלחמה לא שינתה דבר: "היה רע לפני המלחמה, ורע גם עכשיו. אני כבר בת 67 ואני עדיין גרה בעזה. לא ביקרתי במסמייה מאז עזבתי אותה כתינוקת, ולא ביקרתי בכל המקומות שמשפחתי היתה מבלה בהם, בסחנה, בנאקורה ובעין גדי. קיווינו שיהיה פעם יותר טוב, קיווינו שנאצר יחזיר אותנו לבתים שלנו בפלסטין, קיווינו לחיות בשלום. אבל מה אפשר לעשות, אין שלום ואין תקווה. נגמרה התקווה, נגמרה, מאז שנאצר נפל".