האדמות האבודות והכבוד האבוד

מלבד ההשפלה בעקבות התבוסה המהירה במלחמה, נאלצו מנהיגי סוריה מצרים וירדן להתמודד גם עם אובדן של שטחי אדמה רבים. מה התרחש במצרים כשהקימה ישראל את העיר ימית? מה חשבו בסוריה על צמיחתה של קצרין בלב הרמה? ועד כמה קריטי היה למשפחת הכתר הירדנית איבוד הגדה המערבית וירושלים המזרחית?

"נפילת הגדה המערבית ומזרח ירושלים היווה עבור ירדן הרבה יותר מאשר איבוד טריטוריה. מבחינתם היה מדובר בקטסטרופה", כך טוען פרופסור אשר ססר, מומחה להיסטוריה ירדנית ופלסטינית מאוניברסיטת תל אביב. עד כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל נהנתה ירדן משליטה ישירה על האוכלוסיה הפלסטינית שבמדינה. עם זאת, מרגע שהפלסטינים הפכו לכבושים על ידי ישראל, "ירדן לא יכלה יותר לשלוט בגורל הפלסטיני והזהות הפלסטינית החלה להתפתח באופן בלתי נשלט".

לשיא הגיעו הדברים בספטמבר 1970, הידוע גם בכינוי "ספטמבר השחור", אז יצא המלך חוסיין נגד ההתארגנות הפלסטינית בארצו, טבח בפלסטינים רבים וגירש רבים אחרים ללבנון. "אחרי השבר של 1967 הגיע השבר של 1970", מסכם ססר, "ואז כבר איבדו הירדנים את היכולת לייצג את הפלסטינים ולדבר בשמם".

לדבריו, בכך היה אובדן הטריטוריה הירדנית חמור הרבה יותר מאשר אובדן הגולן הסורי או אובדן חצי האי סיני המצרי. "בנוסף לנפילת ירושלים המזרחית, שהיתה היהלום שבכתר ההאשמי, איבוד הגדה המערבית ואיבוד השליטה על הפלסטינים היוו למעשה פגיעה בכושר הקיום של ירדן עצמה, וצמיחתו של חשש שהגורל הפלסטיני עלול להשתלט על ירדן", אמר פרופסור ססר.

"צריך לזכור שהצירוף 'גדה מערבית' הוא המצאה ירדנית, שמטרתה היתה למחוק את המונח 'פלסטין'. למעשה, אחרי סיפוח הגדה המערבית לירדן בשנת 1948 אסרה ירדן את השימוש במילה 'פלסטין' ומחקה אותו מספרי ההיסטוריה שלה". על רקע זה קל להבין את החשש הירדני מאפשרות עידודה של הלאומיות הפלסטינית, או מתהליך ה"רה-פלסטיניזציה" כפי שמכנה אותו פרופסור ססר.

נקודת מפנה נוספת ביחס הירדני לגדה המערבית התרחשה ב-1988 על רקע האינתיפאדה הראשונה. אז הסירה ירדן את תביעתה לשלוט בגדה המערבית, תוך הבנה שהפלסטינים הגיעו לידי גיבוש פוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו.

פרופסור ססר טוען כי זו היתה גם הצהרה שהגדה המזרחית, היא ירדן, לא תהיה פלסטין. "היו למלחמה הזאת הרבה השלכות", מסכם ססר, "ובטוח שחיזוק הלאומיות בירדן וגיבוש והאצת הלאומיות הפלסטינית הן חלק מהן".

"מאז מפלת 67' דיברו במצרים על כך שעם החזרת האדמות יושב גם הכבוד", מספר דוקטור מוסטפא כבהא, מרצה להיסטוריה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, ומומחה למצרים בתקופת נאצר. "אולם עם זאת, המצרים דיברו על השבת האדמות הערביות, ולא על השבת האדמות המצריות". לדברי כבהא, עד מותו של נאצר בשנת 1970 לא היה כמעט שיח שעסק במדינה המצרית, אלא רק שיח פאן-ערבי, שסבב סביב האומה הערבית.

"בשל היותו מנהיג פאן-ערבי לא קרא נאצר לשחרור סיני בלבד, אלא טען שהכבוד המצרי והכבוד הערבי ישובו רק לאחר שחרור הגולן, חצי האי סיני, הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובנות הפאן-ערביות הללו חלחלו וייצגו גם את העם המצרי".

"חשוב להבין את מצרים שאחרי המלחמה במושגים פאן-ערביים", טוען כבהא, "כי זו היתה האידיאולוגיה השלטת במדינה. בימים ההם שמה של מצרים היה 'הרפובליקה הערבית המאוחדת' ולא 'הרפובליקה המצרית המאוחדת', כפי שהיא נקראת כיום. הדגל שלה היה נטול הנשר המצרי, ואפילו ההמנון שלה היה שונה מזה של היום".

עלייתו של סאדאת בשנת 1970 סימלה את תחילת השיח על "אדמות מצריות כבושות". לכן, ניתן להבין את הביקורת הקשה שנמתחה על סאדאת במצרים, כשחתם על הסכם השלום עם ישראל בשנת 1978. "האדמות המצריות" אמנם הוחזרו למצרים במסגרת ההסכם, אבל בעיני ממשיכי דרכו וחסידיו של נאצר, עשיית שלום עם ישראל כשלא כל "האדמות הערביות" שוחררו משמעו בגידה באינטרס הערבי.

מעניין היה גם לראות שרצועת עזה, שהיתה תחת שליטה מצרית עד 1967, לא נכללה בדרישות המצריות בהסכמי קמפ-דייויד של 1978. סאדאת הבחין כבר אז בין אדמות "מצריות" לאדמות "ערביות" אחרות.

"לפני מלחמת ששת הימים הייתה רמת הגולן סתם עוד טריטוריה, שטח שהוא יחסית שולי, אולם עם כיבוש הרמה הפכה הרמה להיקרא בז'רגון הסורי 'הגולן הכבוש', ומאז הוא מאוזכר באופן מיוחד וזוכה לחשיבות מיוחדת", אומר פרופסור אייל זיסר, ראש החוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב ומומחה להיסטוריה ופוליטיקה סורית.

עם זאת, לאורך השנים השתנה הסטטוס של הגולן בסוריה. "ברור שהשטח הזה משנה להם, אבל היתה הבנה שהסיני ומצרים זה לא הגולן וסוריה", מוסיף זיסר. "מצרים יכולה לדאוג לאינטרסים שלה, ושהיא באמת עשתה את זה בהסכם הישראלי-מצרי. אבל סוריה הבינה שלהבדיל ממצרים היא לא תצליח להחזיר לעצמה את הגולן, לא בדרך צבאית, ובשל חולשתה גם לא בדרך מדינית. ההבנה הזאת דחקה את העיסוק בשחרור הגולן לשוליים, והם לא עוסקים בזה באופן קבוע, אלא רק כשמסתמן פתרון לשחרור הגולן, כפי שהיה בשיחות השלום הכושלות עם ישראל".

בעקבות מלחמת לבנון השניה הצהיר אסד כי הוא שואף לשחרר את הגולן, בין אם בהסכמי שלום ובין אם במלחמה, והמתיחות הגוברת בגבול ישראל-סוריה מעידה כי הכבוד הפגוע של הסורים מעולם לא שוקם.