מחדר היולדות למקלט

אחי הגדול נולד שבוע לפני מלחמת ששת הימים. אני, שהייתי בתכנון רק לפני המכה של 73, מכירה את הסאגה סביב הלידה שלו מהסיפורים ההרואיים של אמא שלי. אני לא יכולה להתחיל לדמיין איך מתמודדים עם צירים בין שריקת פגזים, כולל אפשרות לא רעה ללדת במקלט הציבורי, כשהשכן מלמטה על תקן המיילד האלטרנטיבי, אבל זו היתה המציאות. וזה לא שאמא שלי לא פחדה. בטח שהיא פחדה. כהוגן. אבל החיים פה לא הותירו יותר מדי ברירות, או כמו שהיא מנסחת זאת: "היה ברור שהולכת לפרוץ מלחמה, השאלה היתה רק מתי".

בינתיים אבא שלי כבר הספיק למגן את החלונות במדבקות ולדאוג למאגר מזון בסיסי. אמא שלי היתה שרויה במתח גדול. "מה יהיה אם אצטרך ללדת בבית", אמרה לרופא כמה ימים לפני שירדו המים. למזלה, דוקטור שיקלוש עשה עמה חסד וכדי להרגיע אישה היסטרית בתשיעי, רגע לפני האזעקה הראשונה, הבטיח לה: "לא משנה מה – אני אבוא ליילד אותך בבית". זה אולי הרגיע אותה קצת, אבל היא באמת לא הייתה בעניין של לידת בית. לשמחתה, הרופא לא היה צריך להוכיח את אמינותו. הצירים תקפו שבוע לפני.

אחי נולד ב"ביקור חולים" בירושלים. בית החולים במרכז העיר התחיל כבר להיערך למצב חירום, חולים פונו והאווירה היתה מתוחה. עקב המצב ותחושת חוסר הוודאות לקראת העתיד לקרות, שוחררה אמי מהמחלקה מוקדם יותר ממה שהיה נהוג לשחרר אז יולדות. כשנשמעו הצופרים הראשונים בבירה היה לה בידיים זכר בן שבוע. את ימיו הראשונים בילה במקלט עם השכנים לבניין ומספרים שהיה מאוד נוח ולא בכה בכלל, למרות שכמה פגזים נחתו ממש ברחובות הסמוכים. אמא שלי מצאה פינה מבודדת במקלט כדי להניק אותו ובחרה לשבת ליד הקיר הכי בטוח.

בין לבין עלה אבא שלי לדירה בקומה השלישית כדי להביא אוכל ומצרכי יסוד. אחרי כמה ימי לחימה, כשהירדנים נבלמו וההרגשה כבר היתה שידינו על העליונה, הוא לא התאפק, וכששמע מטוסים עלה לתצפת מהגג. באחת הגיחות האלה ראה איך הירדנים מצליחים להפיל מטוס פוגה שלנו, על מה שנקראה לימים גבעת המטוס.

את הברית קיימו לאחר שוך הקרבות בהרכב מצומצם בדירה בירושלים. אבי, ארכיאולוג ואיש מדור ידיעת הארץ של צה"ל, יצא מיד אחר כך מטעם הצבא עם עוד כמה עשרות ידענים לסקור אתרים קדומים בגדה. לפני כן, לא הצליח לגבור על סקרנותו ולמרות המחסומים נהר כמו רבים אחרים לעיר העתיקה ולכותל. את מסקנות הסיורים בגדה סיכמו הוא ועמיתיו בדפדפות, שאוגדו לימים לספר והיו החומרים הכתובים הראשונים שאחז בידיו כל מי שיצא לטייל באתרי הגדה.

בשנים שלאחר מכן חרשה המשפחה שלי בטיולי שבת את הכפרים, המעיינות והמרחבים בגדה. אלה היו השנים היפות, לפחות על פני השטח, כשבכל כפר זכו המטיילים לקבלת פנים חמה. כארכיאולוג, אבא שלי מספר שעולם התנ"ך נפרש שם לפניו: "הם חיו שם כמו בימי בית שני ותקופת המלכים, חיים המבוססים על חקלאות מסורתית, צאן ומרעה". אבל הוא מודה שלמרות הצוהר ההיסטורי המסקרן, לאחר כמה שנים החלו הוא וחבריו לתהות מתי הם יתעוררו שם. בסוף, כידוע, הם התעוררו.