פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיין חוזר למשרד הביטחון

      אוקיי, הפעם קוראים לו ברק ואין לו רטיה, אבל הדמיון בין שר הביטחון של 2007 לזה של 1967 עצום. את אודי הירש הוא מפחיד

      בשנה שחלפה מאז מלחמת לבנון השניה רווחת כאן ההתרפקות על העבר – על הצבא של פעם, על המדינאים של פעם, על העם של פעם. חגיגות ה-40 למלחמת ששת הימים מוכיחות שאפשר להירגע: לא הרבה השתנה. גם אז, כמו היום, התנהלה המלחמה תוך כאוס שלטוני, כשמערכת היחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון לא תקינה ותוך קבלת החלטות שגויות לרוב. אמת, ב-1967 הצבא היה נועז יותר והמחשבה על הרוגים רבים לא היוותה מחסום, אבל לא מדובר בהכרח ביתרון. נכון, התוצאות המיידיות היו שונות – ב-1967 ניצחון גדול, ב-2006 מפלה צורבת – אבל נכון לעכשיו השלכותיה של מלחמת ששת הימים על המציאות הישראלית קשות הרבה יותר.

      כניסתו של אהוד ברק למשרד הביטחון היום היא הוכחה נוספת לדימיון הרב בין שתי התקופות. ברק הוא ממשיך דרכו של משה דיין, שלמענו ויתר לוי אשכול על התפקיד בלחץ העם והמערכת הפוליטית, לאחר גמגומו של ראש הממשלה בנאום רדיו ולאור דמותו נטולת הכריזמה. יותר משדיין סיפק ביטחון אמיתי – הצבא שהוביל כעבור מספר ימים לניצחון נבנה על ידי אשכול והיה מסתדר מצוין גם בלי סיועו של האיש עם הרטיה – הוא סיפק את המושג החמקמק "תחושת ביטחון", מתוקף היותו איש הצבא מספר אחת במדינה, רמטכ"ל מבצע קדש ופעולות התגמול.

      בדומה לו, ברק מחליף שר ביטחון אחר בעל חזות שלומיאלית (אם כי במקרה של עמיר פרץ מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל), בשיאה של תקופה מתוחה בגבולות. גם במקרה שלו, חזרתו אמורה לספק לנו תחושה שיש על מי לסמוך, שבמשרד הביטחון יושב אדם שמכיר את הערבים ויודע איך לטפל בהם, שולט ברזי צה"ל ומבין כיצד להנהיג אותו. איתו כבר לא יהיו תבוסות מביכות. הוא יחזיר לנו את הכבוד ויזקוף את הקומה הלאומית.

      זיכרון לטווח קצר

      לא רק בכך מזכיר ברק את דיין. האחרון היה אופורטוניסט פוליטי, שחצה את הקווים ממפא"י לרפ"י, חזר למערך ובהמשך ערק ממנו פעם נוספת, כשהתמנה לשר החוץ בממשלת הליכוד ב-1977. ברק, לעומת זאת, הסתלק מהמערכת הפוליטית לאחר תבוסתו בבחירות ב-2001, וחזר אליה רק כשנפתח חלון דרכו יכול היה להשתלט שוב על המפלגה. ככה זה עם כוכבים: המפלגה היא רק פלטפורמה נוחה, שמאפשרת להם לזרוח.

      שניהם גם פסחו על שני הסעיפים ברמה האידיאולוגית, כשדיין נע בין ניציות נטולת פשרות במשך רוב חייו למתינות בערוב ימיו, בעוד ברק הופך מאיש שלום לאדם שהחריב את מחנה השלום הישראלי ומבסס את בחירתו לראשות העבודה על יכולתו להנהיג את ישראל במלחמה. בשני המקרים, גילה הציבור הישראלי זיכרון קצר במיוחד: דיין שב לתפקיד בכיר ארבע שנים לאחר הכישלון במלחמת יום הכיפורים, שהיה רשום על שמו, בעוד ברק נכנס למשרד הביטחון שש שנים לאחר כהונה מרה ונמהרת כראש הממשלה, שהולידה את האינתיפאדה השניה ובעקיפין גם את מלחמת לבנון האחרונה.

      השרשרת הבלתי ניתקת של סופר-גנרלים, שאליהם אנו נושאים את עינינו כמעין אבא גדול, שיכניסנו תחת כנפיו ויהרוג הרבה ערבים (עם רעד קל, כמובן), מעידה כי הבעיה היא בעצם אצלנו. דיין וברק (וגם אריאל שרון, בן טיפוחיו של דיין) ניצלו בסך הכל את החרדות הקיומיות שלנו, את האצבע הקלה על ההדק ואת המהירות שבה אנחנו מוכנים להתגייס למלחמה, בלי לשאול שאלות.

      כך היה ב-1967, כך גם היום. הישראלים ממשיכים לסגוד למיליטריזם, למושיעים עם רובה, כאילו שהכישורים שדרושים כדי להתקדם בארגון צבאי תקפים גם לחיים האמיתיים והמורכבים, כאילו שאדם אחד יכול לספק את כל התשובות. ברק אמר לאחר פיצוץ תהליך השלום כי נוכל לכונן יחסים נורמליים עם הפלסטינים אולי ב-2030, כשיקום שם דור חדש ומתון. אולי אז יקום סופסוף גם דור ישראלי שמסרב להסתנוור ממצביאים.