ב-1967 פקד את ארצות הברית משבר פנימי חריף, שיצר קיטוב בתוך הציבור האמריקאי ובינו לבין השלטונות. למשבר היו שני גורמים עיקריים: המיאוס בציבור ביחס למלחמת וייטנאם והעובדה שארצות הברית עדיין לא השתחררה מן האפליה הגזעית.
במידה רבה, היתה גם חפיפה בין שתי נקודות החיכוך. ב-4 באפריל הכריז מרטין לותר קינג בניו יורק על התנערות מן המלחמה וכעבור ימים אחדים נערך בסן פרנסיסקו מצעד מחאה של עשרת אלפים איש. מיד אחר כך פרצו הפגנות אלימות בניו יורק והמחאה הגיעה לשיאה בוושינגטון, עם מצעד של עשרות אלפי בני אדם, שבשיאו דקלם המשורר אלן גינסברג מזמורים שקראו לבצע גירוש שדים בפנטגון. גינסברג נעצר בניו יורק בעת הפגנה בסוף השנה והוכתר לאחד מגיבורי המחאה. בסוף השנה התפטר שר ההגנה רוברט מקנמרה, במחאה על כך שהנשיא לינדון ג'ונסון לא קיבל את המלצתו להפסיק את משלוח החיילים לוייטנאם, לחדול מן ההפגזות ולהעביר את היוזמה לצבא של דרום וייטנאם.
גם הרג שחור הוא רצח
בשנה זו אירעו גם מקרים רבים של מהומות גזעיות. בדרום עדיין היו נהוגים חוקי הפרדה גזעית והזעם השחור הגיע לשיא. הפנתרים השחורים פרצו לניו הייבן, העיר האוניברסיטאית השלווה הסמוכה לייל בקונטיקט ושרפו חצרות. נהג מונית שחור הוכה קשות על ידי המשטרה בניוארק שבניו ג'רזי וכתוצאה מכך החלו מהומות, שבהן נהרגו 26 בני אדם והוצתו כאלף בתי עסק. בעקבות זאת הפכה ניוארק לעיר רפאים ובמשך שנים רבות לא השתקמה.
ב-23 ביולי פשטה המשטרה בדטרויט על מסבאה ועצרה 82 בני אדם, שחגגו את שובם של שני חיילים מן המלחמה. כתוצאה מכך, קבוצה של שחורים החלה במהומה שנמשכה חמישה ימים וגבתה את חייהם של 43 בני אדם, מתוכם 33 שחורים. ביום השני למהומות אישר הנשיא לינדון ג'ונסון להכניס לדטרויט יחידות צבא, 8,000 חיילים מן המשמר הלאומי ו-4,600 צנחנים, כדי להילחם במהומות. יש ויכוח באשר לשאלה אם הכנסת הצבא תרמה להרגעת הרוחות או החריפה את המשבר. מהומות פרצו ב-30 ערים נוספות בעקבות האירועים בדטרויט ובניוארק וחלק מהן דוכאו על ידי כוחות הצבא.
ההישגים של תנועת המחאה הגזעית באותה שנה נראים היום אבסורדיים: בית המשפט העליון הכריז שנישואים בין גזעיים הם חוקיים ושההגדרה "רצח" חלה גם על הריגתו המכוונת של אדם שחור.