"הבנתי שהפסדנו, שנגמרה התקווה"

"בשנת 1967 הייתי תלמיד בכיתה י"ב בבית הספר התיכון בג'נין", מספר עזאם אל אחמד, שכיהן כסגנו של ראש הממשלה איסמעיל הניה בממשלת האחדות הפלסטינית המתפרקת. "בימים שקדמו למלחמה, אני זוכר איך חולק הנשק לאלו שיכלו לשאת נשק, ואיך מצב הרוח של האנשים היה טוב. הם האמינו שהמלחמה תסתיים כשידם של הערבים על העליונה. אבי היה אחד מהמבוגרים שזכו לקבל נשק ואני זוכר שהלכתי לצידו גאה, מסתכל על הרובה שלו בהערצה".

אל אחמד מספר ששבוע לפני המלחמה החלה באזור ג'נין תנועה ערה של חיילים ירדנים. "אני זוכר שלא רחוק מביתי הקימו הירדנים בסיס תותחנים. ביום הראשון של המלחמה שמענו את הדי הפיצוצים, והידיעות הראשונות שהגיעו אלינו היו לא טובות. הגיעו חדשות על פגיעה בכוחות הירדנים ועל התקדמות של הכוחות הישראלים. בשעה 13:00 עברה שמועה שהאספקה שהייתה אמורה להגיע לכוח התותחנים הירדני נפגעה, ושהחיילים נמצאים במחסור חמור של מזון ושתיה. העברתי מזון מביתי לחיילים הירדנים, וזה היה אחד הזכרונות החזקים שלי. אמא שלי בישלה בסירי ענק ואני הייתי מעמיס את הסירים האלו והולך איתם לבסיס הירדני, בשביל לעזור לחיילים".

ביום השני של המלחמה כבר היתה משפחת אל אחמד פסימית. "כוחות ישראלים ראשונים החלו להיכנס לג'נין, וניתן היה להבין בדיוק מי בצד המנצח ומי במפסיד. ההתנגדות מצידנו לא הייתה מאורגנת והירי היחיד שכן היה בוצע על ידי חמושים מרחוק, ללא כל סיכוי. אני גם זוכר שראינו את נסיגת הצבא הירדני לכיוון קבאטיה. זו היתה נקודת שבירה עבורי, ייאוש גדול. הבנתי שהפסדנו, הבנתי שנגמרה התקווה".

לתחושת הייאוש התלוותה גם ההחלטה לנטוש. אביו של עזאם הצעיר הודיע לו שהמשפחה עוזבת את ג'נין לקרובים בקבאטיה, לפחות עד שיתבהרו הדברים. "הלכנו לשם כי פחדנו", אומר אל אחמד. "אני אומר לך את זה בכנות. המשפחה שלי במקור מרומאנה, היכן ששוכן היום קיבוץ גבעת עוז בחבל מגידו. הזכרונות של הנכבה היו צרובים עמוק בזיכרון של המשפחה. הזכרונות של 1948, יחד עם הפחד שיקרה לנו מה שקרה לתושבי דיר יאסין, או מה שקרה בטבח בקיביה ב-1953, אותתו לאבא שלי שצריך להיזהר מגורל דומה".

משפחת אל אחמד חזרה הביתה בסיום המלחמה, אבל פצעי הנטישה והכיבוש הישראלי העצימו את התחושות הלאומיות של עזאם הצעיר. "אני רוצה לציין שמראש הזהות הפלסטינית היתה מאוד חזקה אצלי. אבי היה מחייליו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהיה המפקד הערבי בקרב על הקסטל ב-1948, ומגיל צעיר חונכתי על לקיחת אחריות לאומית ועל העוול שקרה לעם הפלסטיני".

המלחמה רק חיזקה את הזיקה הזאת. "אחרי כיבוש הגדה התחזקה האמונה של התנגדות לכובש הישראלי בכוח. בשבילי סיפקה המלחמה את הטריגר לקחת חלק בהתנגדות הזו", אומר אל אחמד. "החלו לדבר יותר ברצינות על פת"ח ועל החשיבות של שחרור פלסטין והפסקת הכיבוש. ההשלכות של המלחמה בהחלט חיזקו את התחושות הלאומיות שלנו, והגבירו את הרצון של הנוער הפלסטיני להביע את הזהות הפלסטינית. המלחמה הוכיחה לנו כמה עובדות חשובות. בעיקר היא הבהירה לנו שאנחנו לא יכולים לסמוך רק על מדינות ערב. אנחנו חייבים להקים כוחות מקומיים פלסטינים, שיפעלו ברמה הצבאית, החברתית והפוליטית".

כשאל אחמד מתבקש להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של המלחמה, הוא קובע: "המלחמה הזאת, במבט לאחור, איחדה את העם הפלסטיני ונתנה בסיס לזהות הפלסטינית. אני סבור שהתפקיד שהיה למלחמה הוא לטווח הארוך והמשמעותי. היה לה תפקיד אסטרטגי בעיצוב ובחיזוק הזהות הפלסטינית שלנו כעם, ולא כיחידים. הפת"ח, לדוגמה, הוקם שנים לפני המלחמה, אבל אני החלטתי להצטרך אליו רק אחרי המלחמה, בסוף שנת 1967. כל הנוער הפלסטיני, יחד איתי, עבר אחרי המלחמה ניעור לאומי".

לגבי ישראל, מעריך אל אחמד שיש פער בין הניצחון לבין ההשלכות שלו: "הישראלים ניצחו ניצחון גדול, על כך אין עוררין, אבל הניצחון הזה היה מבחינה צבאית בלבד. מבחינה מדינית, הישראלים מפסידים כל הזמן מאז, טקטית ואסטרטגית. מה שקרה אחרי המלחמה הוכיח את ההפסד הישראלי: הכיבוש, הבעיות בחברה הישראלית, הפגיעה המוסרית שמתרחשת אצל הכובש, והמעמד של ישראל במזרח התיכון – בודדה ומפוחדת.

"במקביל חלה התחזקות בזהות הפלסטינית, העם הפלסטיני נוכח בכל העולם והסוגיה הפלסטינית נמצאת בכותרות, וכל זה מוכיח שהניצחון הישראלי במלחמה לא הוסיף לה דבר. תבינו, לא הצלחתם לתרגם את הניצחון הזה להישגים מדיניים. לא הבנתם שניצחון במלחמה לא מעיד דווקא על ניצחון. כל עוד לא הבנתם שהשלום הוא הניצחון האמיתי, שחיים ביחד הם הסיכוי ושהפסקת הכיבוש היא המפתח, אתם ממשיכים להפסיד".