פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דבר המבקר

      מאמן נבחרת הילדים הפלסטינית, ח'אלד קוויק, נפגע מעימותי פתח-חמאס. באיכילוב ביקר רפעת טורק גם אותו וגם את משחקי השלום

      רגלו של ח'אלד קוויק מונחת על פד גזה לבן בקומה השמינית במגדל האישפוז בבית החולים איכילוב בתל אביב. הרבה חולים פלסטינים נמצאים בקומה הזו. רובם, כמו קוויק, הגיעו לכאן בזמן האחרון כתוצאה מהאנרכיה הביטחונית המתחוללת ברשות הפלסטינית. אבל בתוך המצב האבסורדי הזה, של פלסטינים נפגעי ירי ברגליים הנפגשים בבית חולים ישראלי, יש גם את הסיפור האנושי.

      ואם להתרכז בדמותו של קוויק, הרי שהיא מעוררת עניין רב בקרב החולים הפלסטינים. אחרי הכל, לא כל יום הם זוכים לפגוש מקרוב את קפטן נבחרת פלסטין לשעבר, את מאמן נבחרת הילדים של פלסטין ואת מאמן קבוצת הכדורגל של צעירי רפיח מליגת העל ברשות.

      "חמושים ירו לי ברגליים"

      במחלקה הכירורגית פלסטית מדברים על אישיות מיוחדת שעומדת להגיע: רפעת טורק. מסתבר שקשר נבחרת ישראל והפועל תל אביב לשעבר, חבר מועצת עיריית תל אביב בהווה, הוא אישיות מוכרת מאוד ברחוב הפלסטיני. על פי תגובות תושבי רצועת עזה שהיו בחדר – הוא גם אהוב מאוד.

      טורק מגיע בחולצה לבנה, מכנסיים קצרים וסנדלים. משהו בו מאוד חברי, לא רשמי, למרות שמעולם לא פגש את קוויק, יליד ותושב רפיח. כשהוא נכנס לחדר מנסה קוויק להתיישר במיטתו ולוחץ לו את היד. "קפטן רפעת" הוא יקרא לו במהלך השיחה כולה. השיחה מתחילה במצב הנוכחי בעזה, וכל הנוכחים נדהמים למשמע הידיעות שמגיעות ברצועת עזה. "איך זה קורה? אני לא מאמין, זה לא הגיוני", אומר טורק, "איך עושים את זה אנשים דתיים בשם הדת? מה דתי בזה?". קוויק מהנהן. הוא אמנם נפגע באנרכיה הנוכחית, אבל חשוב לו להסביר שהוא לא מעורב כלל במה שקרה.

      "אנשים מכירים אותי" הוא אומר לטורק, "ויודעים שאני גם עובד ברשות הפלסטינית. וככה, נסעתי עם האוטו באזור רפיח ועצרו אותי חמושים מחמאס. איך שהם ראו אותי הם ידעו מי אני. אמרו לי לעצור בצד ולא לזוז. אחרי כמה דקות הם ריססו את האוטו וברחו. למזלי, נפגעתי רק ברגליים". נראה שטורק המום מהסיפור. איך לא. "איך זה הגיע למצב הזה?", הוא חוזר ושואל, "איך אין שם לאף אחד רחמים?".

      "בעזה גדלנו על טורק"

      אחרי שתיקה פוליטית קצרה, השניים מחליטים שעדיף לשנות נושא. לדבר על כדורגל. טורק מספר לקוויק על משפחתו, שחלק ממנה גר עד עצם היום הזה בעזה. "יש לי דודות שם", הוא אומר.

      רצועת עזה לא זרה לטורק והוא ביקר שם פעמים רבות בעבר. "פעם, המצב הרי לא היה כמו היום", הוא אומר לוואלה! ספורט, "הייתי מגיע הרבה גם לגדה המערבית וגם לעזה, לביקורי משפחה, לטיולים, לביקורים".

      טורק לא מופתע מכך שקוויק וכל האנשים בחדר מזהים אותו למרות שהוא מעולם לא שיחק ברשות הפלסטינית, ולמרות שפרש מכדורגל לפני שנים רבות. "כשהייתי מגיע לעזה היו מזהים אותי ומכירים אותי, וזה נמשך גם היום", הוא אומר.

      קוויק מתערב לטובתו של טורק. "אנחנו גדלנו על טורק", הוא מספר בעיניים נוצצות, "היינו רואים משחקים של הליגה הישראלית ומשחקים של נבחרת ישראל, ומחפשים את טורק בין השחקנים, מסתכלים עליו כשהוא עם הכדור, ועוקבים אחריו כשהוא נע בלי כדור". לדבריו, "זה נתן לנו הרבה גאווה, שטורק הוא פלסטיני מצליח כל כך". אח של קוויק, גי'האד, שמלווה אותו במהלך האישפוז לא מתאפק. "את הגולים הכי יפים שאני זוכר נתן טורק", הוא מחייך.

      "כל פעם שמדברים איתי, מתחיל משבר"

      טורק מספר שאכפת לו מאוד מהעם הפלסטיני ומהספורט ברשות. לדבריו, קורס מאמני כדורגל בהדרכתו התקיים בגדה המערבית. "היתה חוויה מדהימה", הוא אומר, "12 מפגשים, אימונים טקטיים, הסברים על הלוח, תרגולים במגרש, מה לא".

      טורק, מסתבר, אף רצה לעשות יותר למען הספורט הפלסטיני. בשיחתו עם קוויק הוא מספר שבעבר היה בקשר עם אבו-נידאל (כינויו של אחמד אל-עפיפי, יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית). "אבל קצת אחרי שדיברתי איתו התחילה אינתיפאדת אל אקצה", הוא אומר לקוויק. "מתי בדיוק זה היה?", שואל טורק ומגלה חוסר דיוק בנבכי האינתיפאדות הפלסטיניות. "ב-2000", עונה קוויק, "לפני שבע שנים".

      טורק מתעשת, "בכל מקרה, גם אז דיברו איתי על אימון הנבחרת, והחל משבר מדיני בדמות אינתיפאדת אל-אקצה, וגם לא מזמן דיברו איתי, ואז החל המשבר אלים של פתח וחמאס". "בכל פעם שמדברים איתי המצב נהיה מטורף", הוא אומר בציניות.

      טורק רוצה להיות מאמן נבחרת פלסטין. נראה שאם תגיע משם הצעה אמיתית, יסכים המלך של יפו לחצות את הגדר ולאמן את שכנינו. אבל האם הוא לא חושש מהתקריות האלימות? מהקושי לאסוף את השחקנים יחד? מבעיות כלכליות? מהיעדר תנאים מינימלים? נראה שטורק נחוש. "תראה, אני מבין בדיוק מה המצב שם" , הוא אומר, "ולכן עדיף בהרבה להביא מאמן כמוני או מאמן פלסטיני מאשר להביא מאמן מיוגוסלביה או צ'ילה שאין לו מושג מה קורה". כמו כן טוען טורק שעבורו "מדובר ברצון שבא מהרגש הכי טבעי". לדבריו, "הרי בישראל אין סיכוי שאאמן, נכון?", הוא שואל משועשע, "והפלסטינים הם הרי המשפחה שלי. מה אני צריך להסביר למה אני רוצה לאמן שם?".

      הכוכב הבא נמצא במחנות הפליטים

      טורק אף חושב שבתנאים הקשים יש גם משהו חיובי. "דווקא במצב שלכם", הוא אומר לקוויק, "איפה שיש עוני ומסכנות, דווקא שם העולם הוכיח שניתן למצוא את כשרונות הכדורגל הגדולים ביותר בעולם". טורק ממשיך בהתרגשות: "אני כבר חולם על זה שאני הולך למחנות הפליטים ומוצא את הכוכבים הבאים של נבחרת פלסטין. אני כבר חושב איך זה יהיה שאחפש ילדים שמשחקים ברחובות של עזה". לדבריו, "עוני לא מפחיד אותי. אני עד גיל 12 הייתי הולך יחף, גם בחורף, אפילו בעזה כבר אין דברים כאלו".

      לקראת סיום הפגישה מספר לו קוויק על הפעם היחידה שהוא שיחק כדורגל עם ישראלים. "זה היה במשחק של מרכז פרס לשלום באיטליה" הוא אומר, ואני הייתי בנבחרת שאימן עזמי נסאר. אני החלפתי את שמעון גרשון". קוויק זוכר עוד נתון על גרשון: "הוא החליף אותי במחצית כשהקבוצה שלנו הובילה 3:5. כשהוא שיחק הוא כל הזמן עלה למעלה והפקיר את ההגנה. אחרי חצי שעה כבר היה 5:6 לקבוצה היריבה". לדבריו, "עזמי החזיר אותי להרכב וניצחנו 6:7".

      טורק מחייך למשמע הסיפור ההירואי של קוויק. הוא גם היה שותף למשחקי שלום, אבל יש לו גם הרבה ביקורת עליהם. "תראה, למרכז פרס יש המון אמצעים, זה לא שמשחק לשלום זה משהו לא טוב, זה משהו טוב, אבל המרכז הזה צריך ויכול לעשות הרבה יותר. בגדול, המשחק הזה לא תורם לכדורגל הפלסטיני וגם לא לשלום. אם באמת הם רוצים לעזור שיאספו כסף וייתנו אותו למועדוני הליגה הראשונה בפלסטין. זה יכול לעזור. או אולי שיקנו ציוד ספורט ויעבירו אותו לפלסטינים. דברים כאלו יכולים לעזור, ולא סתם משחק". לדבריו, "לפי דעתי הם צריכים לעשות דברים שמקדמים את הספורט הפלסטיני. המשחק לשלום בטח שלא מקדם אותו".

      אולי המאמן הבא

      קוויק מהנהן בראשו להסכמה. הוא מעדיף שלא להתייחס למשחק הקרוב נגד ריאל מדריד, כי הוא יודע שהתאחדות הכדורגל הפלסטינית הודיעה שתעניש את מי שייקח חלק ב"משחק הנורמליזציה" כדבריהם. אבל הוא לפחות יודע שדבריו של טורק עולים בקנה אחד עם אלו של התאחדות הכדורגל הפלסטינית.

      ומי יודע, אולי כשיחזור השקט לשטחים, יזכה טורק להגשים חלום ולאסוף את הכוכב הבא של הכדורגל העולמי במחנות הפליטים של עזה. מי יודע, אולי כשיחזור קוויק לעזה הוא גם יגיד שם שטורק צריך להיות המאמן הבא.