עזה: מה לעזאזל קורה שם?

מזה כחצי שנה עיתונאים ישראלים לא נכנסים לרצועת עזה. עובדה זו בלבד יכולה ללמד על ההידרדרות הביטחונית החדה ברצועת עזה, הידרדרות שמנעה אפילו מאלו שמכירים את הרצועה היטב להימנע מלהיכנס לשם. המצב ברצועה בתקופה האחרונה מדכא: אכזריות, עוני, פילוג, היעדר תקווה ובעיקר- היעדר ערך לחיים.

על מנת להבין את שורשי המאבק הנוכחי ברצועת עזה יש לחזור אחורה לינואר 2006, אז נבחרה תנועת [[חמאס]] בבחירות דמוקרטיות, והקימה ממשלה מטעמה, בראשותו של [[איסמעיל הניה]]. למרות שהתנועה נבחרה לתפקיד ניהול המדינה, נותר חלק חשוב מאוד מהניהול בידיו של [[אבו מאזן]]: הביטחון. גופים כמו הביטחון הלאומי, הביטחון המסכל וכוח 17, נותרו כפופים ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.

חמאס, שביקש לשלוט גם בנושאים אלו, כמו ביטחון פנים, לא הסכים לחיות תחת מנגנוני ביטחון של [[פתח]], והקימו את 'אל-תנפיזיה' (הכוח הביצועי), כוח בטחוני בן כ-6,000 לוחמים השייך לחמאס. עבור אבו מאזן הייתה זו הכרזת מלחמה, ובסופו של דבר היא הביאה למהומות בעזה שהחלו לפני כחצי שנה.

המהומות הנוכחיות החלו דווקא אחרי הסכמי הפסקת אש, חתימה על מסמך עקרונות, הודנה, תהדיאה וממשלת אחדות. לפני כארבעה חודשים חתמו ב[[ערב הסעודית]] כל הפלגים הפלסטינים על הסכם מכה, בחסות המלך עבדאללה. לפי ההסכם, הצדדים התחייבו לשתף פעולה ולהימנע מקטל הדדי. אחרי ששבו לתחומי הרשות הפלסטינית עמלו צוותי המשא ומתן של הצדדים על הקמתה של ממשלת אחדות שבסופו של דבר קמה לפני כשלושה חודשים.

אולם, אליה וקוץ בה – גם בממשלת האחדות חשו בחמאס שהם אינם מתפקדים כממשלת שלטון לכל דבר. הכוח הביטחוני הרשמי נותר בידי אבו מאזן, הכוח הביצועי של חמאס לא הוכר ככוח פלסטיני ביצועי, ולפיכך החליט שר הפנים האני אל-קוואסמה להתפטר שכן הוא הרגיש שהתפקיד שלו, כדבריו, "ריק מתוכן".

מאז ועד היום היו הצדדים נתונים במסלול התנגשות שהתפוצץ לפני כשישה ימים. הרבה זעם ושנאה התפוצצו אז, כשבעצם אין נקודה מסוימת שגרמה לכך. ייתכן שמדובר בחבר במשמר הנשיאות של יו"ר הרשות הפלסטינית שנחטף, ובדרישה של הניה להכיר בכוח הביטחוני של חמאס כחלק מהביטחון הפלסטיני. בכל מקרה, העימותים שבאו לאחר מכן גרמו למספר גדול של הרוגים ובסופו של דבר הוחלט על הפסקת אש שהייתה אמורה להיכנס לתוקפה ביום שני שעבר.

אולם, כנראה שבחמאס כבר לא מאמינים בהפסקות אש ובהודנות, והם מבקשים להשיג את מה שלא ניתן להם עד כה בדיאלוג. מאז, עסוקים אנשי חמאס בריסוק כל מוקדי השלטון של פתח ומנסים להשתלט בכוח על הרחוב הפלסטיני.

האכזריות האדירה שבסכסוך הנוכחי אכן מאפילה על הכיבוש הישראלי בשטחים. חיילי צה"ל ניסו שלא להשפיל את הפלסטינים, בטח שלא לעיני המצלמות. השנאה בין חמאס לפתח כה גדולה – שההשפלה הפכה לנורמה: השלכה מחלונות, ירי של 40 כדורים בפניו של בכיר, ירי בברכיים ופגיעה מכוונת בילדים הן תופעות שמעידות על הפער העצום שנמתח בין התנועות. חמאס רואים בפתח כמשתפי פעולה של המערב, כתנועה תאבת בצע, כמשתפי פעולה עם ישראל וכבוגדים בעם הפלסטיני.

פתח רואים בחמאס תנועה שהביאה את העם הפלסטיני אל פי תהום, שבידדה את הפלסטינים בעולם, שפגעה בתמיכה בפלסטינים בעולם ושקישרה בין המאבק הפלסטיני לשחרור לבין טרור, פיגועים ופונדמנטליזם. הפער הזה מתפוצץ לכולם עכשיו בפנים.

ישראלים נוטים לשמוח כשפלסטינים הורגים זה בזה, אולם תחושות הבטן של הרוב הישראלי לא תמיד מוצלחות. ראשית, ייתכן שהאיחוד הפלסטיני חמאס-פתח יתחדש כשיחליטו לחדש את המאבק המזויין המאורגן נגד ישראל, וזה לא בהכרח טוב. שנית, ייתכן שבעקבות כיבוש עזה על ידי חמאס ובצל מתקפות פתח בגדה, תחולק הרשות הפלסטינית לשתי מדינות: מדינת חמאס בעזה ומדינת פתח בגדה. עבור ישראל, ירחיק המצב החדש כל פתרון.

שלישית, חשוב לזכור שעוני, רצח, אכזריות, שנאה והרס לא מולידים שום דבר חיובי. אם ישראל חושבת שמהסכסוך הזה ייצא משהו טוב, הרי אין לכך סיכוי. אולי גם האלימות הפלסטינית תזלוג ביתר שאת לעבר ישראל.

ראשית, לא לעשות כלום, כי כבר הוכחנו כמה גרועים אנו יכולים להיות בלסדר בעיות של אחרים.

שנית, אם יצליחו הפלסטינים לצלוח את הקזת הדם הנוכחית בה הם נמצאים, ושבמהלכה נהרגו כ-90 בני אדם בחמישה ימים, הרי בסופו של דבר הם יגיעו שוב לנקודת ההתחלה: חברה פלסטינית המעונינת להקים גם מדינה עצמאית. כל עוד אין אופק עבור הפלסטינים, כל עוד הכספים הפלסטינים מוקפאים, העולם מטיל חרם כלכלי על הרשות, המשא ומתן עם ישראל לא קיים והתקווה לחיים טובים יותר מתנפצת לאור מצב קיצוני של רעב ואבטלה, לפלסטינים גם לא תהיה סיבה לשלב ידיים.

יהיו מי שיחלקו על כך, אבל כל עוד יהיה מירמור, כעס, תסכול, עוני ופחד בצד הפלסטיני, ישראל לא תוכל לעשות איתם שלום. ואם שלום זה מה שאנו מחפשים, אז צריך לחשוב גם על הפלסטינים.