סופה של "שנת הנשיא"

למען האמת, קשה שלא להישאב לתוך הדרמה: לניצחון של שמעון פרס, אחרי שנים ארוכות של כישלונות ומפלות, לדמעות של רובי ריבלין הסימפטי ולהישג המרשים למדי של קולט אביטל. קשה שלא להתפתות ולהעלות חיוך ביומה היפה ביותר של הכנסת – לפחות מחוץ לפרגוד, שם מופרות הבטחות ונולדים שקרים בחסות האנונימיות – שבו חברי כנסת מסיעות יריבות, לכאורה אויבים מרים, לוחצים ידיים, מתבדחים וממתיקים סוד.

אלא שהנקודה המשמחת היחידה ביום הזה היא תומה של "שנת הנשיא". בשנה האחרונה הסתבכה ישראל במלחמה קשה, בפתח עומדת מלחמה נוספת, רצועת עזה נופלת בדקות אלו בידי החמאס, בשדרות קסאמים והממשלה שברה שיאים של אין אונות. ועדיין, מוסד הנשיאות העסיק את התקשורת והציבור לא פחות ולעיתים יותר מנושאים קריטיים אלו, ראשית בשל מעלליו המיניים של משה קצב ואז עקב המירוץ האחרון בקריירה של שמעון פרס. וכל זאת, למרות שלמוסד הזה אין כל חשיבות מעבר ליוקרה אישית וכיבודים. יתרה מכך, תפקיד הנשיא מסמל יותר מכל את הפוליטיקה הישראלית: זוהי בחירה לשם בחירה, בחירה לשם כבוד. בחירה שלאחריה לא כלום, בדיוק כפי שקורה בפועל במקרה של רוב חברי הכנסת, השרים ולעיתים גם של ראש הממשלה, לפחות אם הוא עונה לשם אהוד אולמרט. ההבדל הוא שכאן חוסר המעש מוצהר מראש ומוגדר מלכתחילה.

כיצד, אם כן, ניתן להסביר את העיסוק האובססיבי וחסר הפרופורציות בנושא חסר כל משמעות? ראשית, ישנה החרדה. פרשת קצב, שהגיעה אחרי פרישתו של עזר ויצמן מתפקיד הנשיא, נתפסת בתת מודע הקולקטיבי כמי שמאיימת להפיל את הלבנה האחרונה בחומה של מדינת ישראל המתפוררת.

פרשיית השחיתות של ויצמן ופרשיית המין של קצב אירעו בשנים של אובדן אמון במערכת הפוליטית, ירידה מתמדת באחוזי ההצבעה ולבסוף גם כישלון צבאי צורב ומאיים במלחמה. נדמה שהתקשורת יצאה לקרב מאסף במטרה לעצור את הסחף ולהציל את הסמל האחרון וזהו אחד הגורמים להתגייסות המוחלטת לעזרתו של פרס.

אם בראש המבנה המט לנפול נעמיד גג רעפים מרהיב, אולי פירוש הדבר שהעניינים בכל זאת מתנהלים כמו שצריך, שיש כאן היגיון, שיש לנו עתיד. מובן שמדובר בהנחה מופרכת לחלוטין. הבחירה בפרס אינה משנה במאום את מצבה של מדינת ישראל, שיסודותיה נותרו רעועים כשהיו אתמול.

ויש הסבר נוסף: אסקפיזם. אקטואליה נחשבת, לכאורה, לחשובה, למשמעותית, לבעלת ערך, אבל גם היא יכולה לספק בריחה. העיסוק האינטנסיבי כל כך בעניין כה שולי מספק את ההוכחה לכך. הסוגיות המהותיות שעומדות על הפרק כל כך קריטיות ומדכדכות, שניתן להבין את הצורך לסטות קצת מהמסלול הרציני ולפנות לרכילות מינית (קצב גהר מעל א' בלשכת הנשיא), לקלישאות נבובות (האם פרס ינצח בפעם הראשונה בחייו?) ולמשפטים שמנפחים את חזהו של העם (להחזיר את הכבוד למוסד הנשיאות). כל זה משמעותי ומבדר בערך כמו עוד תוכנית של "כישרון או כישלון", ורלוונטי לעתידנו בערך כמו "חדשות מפתיעות".

הבחירה בפרס מבורכת בעיקר מפני שהיא חסכה עוד כמה שבועות של פרשנויות בלתי נסבלות על לוזריות וגורל, במיטב הז'רגון השחוק, המשועשע והלא משעשע של הפרשנים הפוליטיים. עכשיו אפשר להתפנות לנושאים קצת יותר מהותיים, כמו מניעת המלחמה הבאה, שאהוד ברק כבר הכריז למעשה על פתיחתה. זו סיבה נוספת לאחל לשמעון פרס חיים ארוכים במיוחד: אם יעזוב את מוסד הנשיאות לפני שיחלפו שבע שנים, מדינה במצב חירום תעמיד שוב פנים שהחיים האמיתיים הם תוכנית ריאליטי.