הרוסים (כמעט) באים

חשבתם שאתם יודעים מה היו הנסיבות שהובילו למלחמת ששת הימים? סכסוך מקומי בין ישראל לסוריה, מצרים וירדן, שהמעצמות התערבו בו במשיכת כתף מסויגת ורצו לסיים אותו מהר ככל האפשר? ובכן, אולי הגיע הזמן לבדיקה מחודשת של ההנחות הללו. עד עתה היה מקובל לחשוב שבריה"מ רק היתה מעוניינת להגן על בעלות בריתה כאשר פרסמה את הערכת המודיעין השגויה, לפיה כוחות ישראלים מתרכזים בצפון. בני הזוג גדעון רמז ואיזבלה גינור מציירים תמונה שונה בתכלית בספרם "עטלפים מעל דימונה" ("Foxbats Over Dimona") שיצא לאחרונה בהוצאת ייל.

בעקבות מחקר מאומץ, שהחל מגילוי של פרט מפתיע, המסקנה שאליה הגיעו השניים היא שהסובייטים אחראים באופן כמעט בלעדי לפרוץ המלחמה. האם ייתכן שעובדה כה מכרעת היתה נסתרת בארבעים השנים האחרונות? ומדוע הסתכנה ברית המועצות בדרדור העולם כולו לסף מלחמה בגלל ישראל?

לפני שבע שנים, במהלך סקירת עיתונות מן הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, נתקלה גינור, עמית מחקר במכון טרומן ומומחית לענייני ברית המועצות, על סיפור מתמיה של קצין ימי סובייטי, שהיה על אחת האוניות החדישות של המעצמה בים התיכון סמוך למלחמת ששת הימים. בראיון הוא סיפר שמפקדו הטיל עליו להקים כוח נחיתה מאולתר של שלושים איש, שיעלו על החוף מנמל חיפה. הפקודה נתנה לו בחמישה ביוני, יום פתיחת המלחמה. הסיפור השניים היו ספקנים לגבי אמינות הסיפור, אך הוא גם עורר את סקרנותם. רמז לחם במלחמת ששת הימים וגינור עלתה לארץ זמן לא רב לפני 1967, ושניהם הכירו היטב את התיאוריות הרווחות על תפקיד ברית המועצות במלחמה. הם איתרו את הקצין לשעבר, ולדבריהם מדובר באדם אמין, שלא היתה לו כל סיבה לבדות את הדברים מלבו.

הם החליטו להעמיק את הבדיקה וגילו תימוכין רבים לסיפור בדיווחיהם של ותיקי הצבא הסובייטי, ששירתו במזרח התיכון בסוף שנות הששים. מתברר שרבים מהם הקימו אגודות, כינסו את זיכרונותיהם בספרים והתראיינו בעיתונות על תפקידים מבצעיים שהוטלו עליהם. חלקם ביקשו לקבל הכרה של ותיקי מלחמה, שעד לפני כמה שנים היתה מקנה להם הטבות כספיות גבוהות יותר. רמז וגינור נתקלו בעשרות עדויות לגבי כוח הנחיתה. העדות המשמעותית ביותר היא לגבי כוח שאכן נחת וניסה לחצות את תעלת סואץ. צה"ל סיכל את הניסיון והרג 17 חיילים סובייטים.

מפקד הכוח, שכונה על ידי חבריו "המצרי", התראיין לעיתון בלארוסי מתוך כוונה להביא להכרה בחיילים מיחידתו שנהרגו. המחברים פנו לעיתונאי שריאיין אותו, וזה שיתף איתם פעולה בתחילה. כעבור זמן מה הוא הודיע להם שהקצין לא יוכל לשוחח איתם ואז נעלם גם הראיון מאתר העיתון. אך די היה בהצטברות העדויות ממזרח אירופה עד אז כדי לשכנע את השניים שהסברה הנפוצה על כוונות השלום של הסובייטים הייתה מוטעית. רמז, עיתונאי ותיק שערך את חדשות החוץ בקול ישראל, משווה את העבודה שלהם להרכבת פאזל בן עשרת אלפים חלקים, שבכל שבוע מגיעים חמישה חלקים ממנו בדואר.

כשהמידע שנאסף ממזרח אירופה התחיל להצטלב עם מסמכים שנמצאו במערב, רמז וגינור השתכנעו סופית. כך למשל, גנרל בדימוס, שפיקד על טייסת, כתב בזיכרונותיו שהכוח שלו היה אמור להמריא למזרח התיכון ורק חיכה לאישור. הם סברו שינחתו בסוריה, אך ההוראה לא נתנה מעולם. במקביל, נמצא מסמך בטורקיה, שבו מבקשים העירקים מטורקיה לאפשר מעבר של מטוסי מיג 21 מעל שטחם. הטורקים לא הסכימו לבקשה, שיכלה להיות אך ורק למטרות תקיפה סובייטית. מסמך אחר, שהתגלה במקרה במשרד החוץ הסובייטי, הוא איגרת לשגרירות הפינית, ובה מסר תקיף לישראל. המסמך נשלח לפני המלחמה. הפינים אומנם ייצגו את הסובייטים בישראל, אבל רק אחרי ניתוק היחסים עם ישראל. מכאן עולה שהניתוק היה מתוכנן מראש.

דוגמה אחרת לכך שהניסיון הרוסי למנוע עימות היה רק הסחה היא האיגרת שנשלחה לאשכול ולנאצר, בבקשה לחדול מן העוינות. תוכן האיגרת שנשלחה לאשכול פורסם, אבל זו שנשלחה לנאצר לא פורסמה מעולם. עדות סובייטית אחרת מספרת על שליחותו לברית המועצות של שמס בדראן, שר המלחמה המצרי, בה למעשה ביקש אישור למתקפת מנע. קוסיגין לא הסכים לבקשתו, משום שהסובייטים לא רצו להיות מזוהה עם התוקפן. לכן היה צורך למשוך את ישראל למלחמה.

מדוע הסובייטים היו צריכים לתקוף את ישראל? הרי העולם אך בקושי יצא מתחת לצלו של משבר הטילים בקובה ושתי המעצמות הגדולות כמהו לאתנחתא במלחמה הקרה. כל שינוי בסטטוס קוו במזרח התיכון היה יכול להביא למלחמה גרעינית עולמית. כאן, אומר רמז, השתלמה סבלנותה האינסופית של גינור. במהלך נבירה שקדנית במסמכים היא גילתה את מה שנראה כמפתח לתעלומה.

הגנרל אלכסנדר זיבורנוב, בעל עיטור "גיבור ברית המועצות" סיפר לעיתון רוסי ב-1993 שכאשר עמד בראש הכוחות הסובייטיים באזור, ערך 12 גיחות מעל ישראל במטוסי מיג 25. פרסומים לא רשמיים העידו על שתי טיסות מסתוריות מעל לכור בדימונה בשנת 1967. הטייסים הישראלים שהוזנקו לקראת המטוסים לא הצליחו ליירט אותם. לפי השמועה היה מקובל לחשוב שאלו היו מטוסי מיג 21, אבל שישה מטוסים כאלה כבר יורטו על ידי צה"ל. מדוע אם כן אי אפשר היה אפילו ליצור קשר עין עם המטוסים שעברו מעל דימונה?

לחיל האוויר הישראלי לא היה מענה למטוסי מיג 25 עד רכישת ה-F15. השערתם של רמז וגינור היא שהסובייטים ניסו לאותת לישראל שהכור שלה אינו חסין מהתקפה, ושלחו לכאן מטוס מסוג זה. הסובייטים, כך מתברר, גילו חוסר שביעות רצון רב ממדיניות הגרעין הישראלית. זמן מה לפני מלחמת ששת הימים סיפר איסר הראל למשה סנה על הכוונות הישראליות לפתח פצצה, בידיעה שסנה יעביר את הידיעה לסובייטים. בברית המועצות קיבלו זאת כהודעה רשמית של לוי אשכול. הסובייטים חששו שבמידה שתהיה לישראל פצצה, הם יאבדו את כוח מולה. הם גם פחדו שישראל תשלים את הכיתור הגרעיני של ברית המועצות על ידי בנות בריתה של ארה"ב. הסובייטים פתחו בניסיונות לשכנע את ישראל לנטוש את כוונותיה ולחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני.

כשהמאמצים לפרז את המזרח התיכון מנשק לא עלו יפה ולאחר שגבר הלחץ הערבי על ברית המועצות, עברו הסובייטים לתוכנית צבאית. זהו אם כן האינטרס שעומד בבסיס המחקר של רמז וגינור. הטיסות מעל הכור סיפקו לזוג את המניע. תוכנית ההתקפה על ישראל, אם אכן התקיימה, לא יצאה לפועל, משום שהסובייטים לא העריכו נכון את היכולת הישראלית. אחרי השמדת שדות התעופה וחילות האוויר של מצרים וסוריה, היה ברור לברית המועצות שלא תוכל לנצח.

רמז וגינור מגיעים למסקנות מאוד בלתי מקובלות בדרכים לא שגרתיות במחקר ההיסטורי. למעשה, הגישה של השניים היא עיתונאית יותר מהיסטוריוגרפית אורתודוכסית. הם מתחקים אחרי עובדות ומתעניינים פחות בתאוריה. יתרה מזאת, אם התאוריה אינה מתאימה לעובדות, כנראה שהיא לא נכונה, הם אומרים. הם מקווים שהקהילה המדעית תקרא את הספר לפני שתשפוט אותם לכף חובה.

השניים אומרים שאין אג'נדה פוליטית בבסיס הספר וכי ההחלטה לחקור את ההיסטוריה של התקופה נבעה מהיותה אירוע מעצב חשוב בחיי החוקרים. ברור להם, לדבריהם, שמלחמת ששת הימים נכפתה על ישראל ולא היתה לה כל ברירה, ומסקנה זאת, לדעתם, צריכה להיות מקובלת על כל הקשת הפוליטית. הם גם רואים בטעות המודיעינית של ברית המועצות, שלא העריכה נכון את היכולת הישראלית, לקח חשוב. כיום עומדת ארה"ב באותה דילמה ביחס לאירן. ייתכן שהמסקנה שעל האמריקאים להסיק ממאורעות אותה תקופה היא שגם מדינות שאינן מעצמות יכולות להיות קשות לפיצוח.