קולוניאליזם, קפיטליזם וכיבוש

בימים אלה מצוין בישראל יום השנה ה- 40 למלחמת ששת הימים. בעקבות הכיבוש ביוני 1967, נכנסו כבר ביולי של אותה שנה מאות פועלים פלסטינים לעבודה בישראל. העובדים הראשונים שהגיעו אל אתרי הבניה היו תושבי ירושלים. מעמדם היה משונה. הם התגוררו על אדמת ישראל (ירושלים המזרחית סופחה במהרה אל מדינת ישראל), אבל הם לא היו אזרחי מדינת ישראל. הם הפכו ל"תושבים", לזרים בעירם.

העובדים הפלסטינים שהגיעו לעבודה בישראל מדי יום הפכו בעל כורחם לחלק מהנוסחה הקולוניאלית שפעלה היטב עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה ב- 1987: סחורות תעשייתיות (ישראליות) יקרות תמורת עובדים (פלסטינים) זולים. במילים אחרות, כבר מתחילת דרכו הכיבוש הישראלי הנהיג פרדיגמה קולוניאלית לפיה תפקידו של המשק הפלסטיני הוא לקלוט סחורות ישראליות יקרות (יחסית לתחליפים הקיימים במדינות ערב, בעת שהגבולות היו - ועודם - תחת שליטה ישראלית) והמשק הפלסטיני מצידו אמור לספק כוח עבודה זול, זמין ונטול זכויות.

מספר העובדים הפלסטינים עלה במשך כעשרים שנה מכמה עשרות ביולי 1967 ועד ליותר ממאה אלף ערב האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. אם כי לא ניתן לאמת את כל הנתונים לגבי העסקת עובדים פלסטינים בישראל (בדומה למהגרי עבודה). זאת, כי לצד העובדים החוקיים (בעלי אישורי עבודה), רבבות עובדים הועסקו (ומבקרה של מהגרי עבודה: מועסקים) ללא אישורים. אם במשך עשרות שנים אחד מכל עשרה או אחד מכל שבעה עובדים הוא בפועל עובד נטול זכויות, הסוגיה איננה משפטית או כלכלית. זו בראש ובראשונה סוגיה חברתית. זו גם סוגיה פוליטית, כי ממשלות ישראל לדורותיהן החליטו לפתוח (ולפעמים על פי צרכי בעלי ההון גם לסגור) את שערי המשק לעובדים אלה.

לאחר הכיבוש המדינה, באמצעות הממשל הצבאי, הקימה גם רשת מסועפת של מנגנונים לתשלום שכר ולהענקת אישורי עבודה. עוד נפתחו קווים בתחבורה הציבורית שכל תכליתם להביא את הפועלים בשעות הבוקר מחברון, עזה, שכם או טול-כרם ולהחזירם הביתה בשעות הערב. נאסר על העובדים לשהות בישראל. נאסר על העובדים ללון בישראל. לכאורה החוקים לא מבדילים בין עובד לעובד. למעשה במשך שנים רבות העובדים הפלסטינים שילמו ביטוח לאומי ולא היו זכאים לרוב ההטבות להן זכאים עמיתיהם הישראלים.

כאמור, הכלי השני שבידי המדינה בניסיונה לשרת את המטרה למלא את המכסה של עובדים זולים הוא אכיפה או אי-אכיפה של חוקים. במילים אחרות: מדיניות של אי-אכיפת חוקי העבודה (לשמחת המעסיקים) ואכיפת חוקים ההופכים את העובד ל"עבריין" (למשל ברגע שאין לו אישור עבודה בתוקף) וכך באמצעות משמר הגבול או משטרת ההגירה להבטיח את גירושו מעבר לגבול או לחו"ל. רבות נכתב בעיתונות הישראלית על אופי הפעולה של משטרת ההגירה וההפרות השיטתיות של זכויותיהם של מהגרי עבודה. אבל "צייד העובדים" שנעשה כלפי הפועלים הפלסטינים פחות ידוע. לדברי השר לביטחון פנים דאז, משה שחל בהופעה בכנסת בדצמבר 1995, באותה שנה המשטרה ומשמר הגבול גירשו מישראל בגין "כניסה בלתי חוקית" לצורכי עבודה או חיפוש עבודה 43,222 פלסטינים; או 123 פלסטינים ביממה (כולל שבתות וחגים) או חמישה מדי שעה. לדבריו ל- 97% מן המגורשים לא היה "כל עבר ביטחוני".

המדינה מעודדת מזה עשרות שנים צורות העסקה פוגעניות בשכר ובתנאי העבודה של עובדים ברמות השכר הנמוכות ובשנים האחרונות גם הבינוניות. למשל: על ידי העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם, קבלנים וקבלני משנה. זו אותה מדינה שקידמה צורות אלה של העסקה ביחס לעובדים הפלסטינים או למהגרי העבודה. חרף העובדה שבישראל קיימת חקיקת עבודה מקיפה וסבירה, המדינה אינה מפעילה את סמכויות האכיפה שלה וכך יוצרת במו ידיה תחתית רחבה, שבה ישראלים, פלסטינים ו'עובדים זרים' מתחככים זה בזה, מבלי שיוכלו לטפס כלפי מעלה. לאחרונה התברר, כי גם המשענת שהעניקה הממשלה לישראלים בעלי שכר נמוך, בדמותה של רשת הביטחון הסוציאלי, אינה כה יציבה ואמינה כפי שהייתה בעבר: כאשר באה האינתיפאדה השנייה ויצרה משבר תקציבי, בחרה הממשלה לאזן את תקציבה באמצעות קיצוצים עמוקים ברשת הביטחון הסוציאלי. הישראלים בדרגות השכר הנמוכות מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן; לא זו בלבד ששכרם ירד בתקופת הכיבוש, אלא שקצבאות הביטוח הלאומי קוצצה עתה גם הן.

איך מבטיחים את המשך העבודה הפוגענית בישראל?

בכל הקשור לעובדים הזרים, על ידי שמירת תנאי קבלת והחזקת רשיונות העבודה הקיימים, הרשיונות ניתנים למעסיקים וכך כובלים את העובדים אליהם. בכל הנוגע לעובדים הישראלים, על ידי המשך אי-אכיפת חוקים או העסקתם של עובדים באמצעות חברות כוח אדם, קבלנים או קבלני משנה. לגבי העובדים הפלסטינים ניתן להמשיך ולהעסיקם על ידי יצירת פארקים תעשייתיים, כגון הקיים באזור התעשייה ברקן שליד ההתנחלות אריאל ובהם הועסקו עובדים פלסטינים לא מאורגנים תמורת שכר נמוך ביותר, נמוך הרבה יותר משכר המינימום בישראל.

איך כתב זאב ז'בוטינסקי בתחילת המאה שעברה? בארץ ישראל יש צורך בעבודה זולה.

* ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.