סינדרום ההיקשרות לקראווילה

שנתיים חלפו מאז התקבלה החלטת הגירוש מגוש קטיף ועדיין מרבית העקורים תלושים באוויר, מתגוררים במגורים ארעיים, חלקם לומדים במוסדות זמניים, מובטלים או מתפרנסים במשרות מאולתרות ואנשים שהאדמה היא לחם חוקם, חיים ללא קרקע משלהם להיאחז בה. אמנם אנו אנשי אמונה ורואים את האופק, אך מדינת ישראל מאריכה את דרכנו הרבה מעבר להכרחי ולראוי ולפעמים גם ידם של הפקידים קצרה מלהושיע. הגיע הזמן להחליף תקליט.

אמנם אחת מסיסמאות המאבק הכתום הייתה ש'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', אך הנכונות שלנו להקריב למען המדינה לא מצדיקה הקרבה יזומה של זכויות העקורים על ידי פוליטיקאים אינטרסנטים שמחשבים עלויות כלכליות כנגד כח אלקטוראלי. כיום ברור שלציבור העקורים שהוזנח יש משמעות ציבורית גדולה בהרבה ממשקלם המספרי. כמעט ואין כיום איש שמאל שהזנחת אחיו המפונים לא מקוממת אותו וגם גדולי המצדדים בהתנתקות לא שיערו שהמהלך ידרדר כל כך את ביטחון המדינה בכלל וישובי עוטף עזה בפרט. מדינת ישראל לא הייתה ערוכה להשלכות ביטחוניות אלו.

לפני כחודשיים, לאחר מאבק ממושך, אישרה ועדת השרים לענייני התנתקות תקציב של למעלה מחצי מיליארד שקל לתיקון עוולות וליקויים שהתגלו בחוק פינוי פיצוי שלא 'ידע' להעניק פיצוי מלא לכל אחד מהעקורים. אמנם החלטה זו התקבלה באיחור של שנה וחצי אך מדובר בסכום משמעותי שייתן פתרון ראוי למישור האישי-משפחתי, בתנאי שההחלטות יצאו לפועל ויבואו לידי ביטוי, כמובן. בשלב הבא אמורה ועדת מנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד רה"מ לתת פתרון דומה גם לבעיית החקלאים ובעלי העסקים, ציבור יצרני חרוץ שהוכנס לוואקום תעסוקתי ושמשתוקק לחזור למעגל העבודה והיצירה.

אם וכאשר בעיות אלו יפתרו, המשימה הגדולה שתישאר לממשלת ישראל תהיה בניית ישובי הקבע לציבור העקורים, המשימה האחרונה בתהליך השיקום. אך ההתעכבות במילוא המשימה הזו מסוכנת למדינת ישראל, לא רק בגלל הפגיעה החמורה בזכויות העקורים שנתונים בתקופת ביניים ארעית אלא גם בגלל 'סינדרום ההיקשרות לקראווילות' של ציבור שספקן לגבי הפתרונות שמצפים לו, ציבור שהייאוש נעשה לו יותר נוח ושיתקשה לעבור עקירה נוספת למגורי הקבע. לאור זאת, ממשלת ישראל חייבת לשנות קצב. הגיע הזמן להחליף תקליט.

ליאור כלפא הוא יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף