בחרו בשמעון פרס לנשיא

איכשהו, כמעט כל מרוץ של שמעון פרס מתחיל ומסתיים באותה דינמיקה: ההתחלה חגיגית, מעוטרת בסקרים מחמיאים ובהצהרות אופטימיות ובטוחות; ההמשך מקרטע – ספוג בבגידות של חברים לדרך, הפרת הבטחות והתנהלות מגומגמת של המועמד עצמו; ואת הסוף כבר המשילו לא פעם לסיזיפוס, שמגיע קרוב לפסגה עם האבן אותה גילגל, רק כדי לראותה מידרדרת שוב לתחתית.

הפסדיו החוזרים והנשנים של פרס הפכו לבדיחה פוליטית שגורה בפי כל. אך מבלי ששמנו לב, עם עמיר פרץ בראשות העבודה ומשה קצב בבית הנשיא, הבדיחה הזו הפכה להיות על חשבוננו. שכן, יש גבול לכמות ההשפלה שצריך לעבור זקן המדינאים שלנו, היחיד שמדיף ניחוח של הדר ציבורי ואיכות בינלאומית, אך נאלץ לטבול שוב ושוב בביצה המצחינה שכופה עליו המציאות הפוליטית האכזרית בישראל.

רבות כבר דובר על מעמדו הדל מלכתחילה של מוסד הנשיאות בישראל, ואין ספק שבצוק העיתים לא נישא פנינו בתקווה, כאילו משם תבוא ישועה ומזור לתחלואים של המערכת הציבורית והמנהיגות בישראל. אך העשור וחצי האחרונים, שנים שהעבירו את המערכת הפוליטית סחרור כמעט בלתי-נתפס, נתנו את אותותיהן גם במוסד הזה, שאמור להיות אבן שואבת למנהיגות מוסרית ואמות מידה, מקום של נחמה ואחדות. את השנים הללו העברנו עם עזר ויצמן, פוליטיקאי אהוב ורב-זכויות, שהפך בחסות בית הנשיא דווקא לליצן הלאומי ולאישיות קונטרוורסלית ומקוממת; ועם משה קצב, פוליטיקאי בינוני, שכהונתו מסתיימת באקורד כה צורם עד שהוא גורם לציבור רצון לשבור את כלי הנגינה הזה.

רובי ריבלין הוא ברנש חביב, אך אחד שעיקר תהילתו במערכת הפוליטית הגיעה מצד אחד מהיותו מובל – ולא מוביל, בין אם זה להיות נאמן דוד לוי או נאמן אריאל שרון; ומהצד השני מהיותו איש רעים ובדחן, כמעט ליצן (וכולם עוד זוכרים לו את ההשתתפות הספק-מחמיאה בתכנית הסאטירה "אין עם מי לדבר"). אמנם הייתה לו קדנציה סבירה כיו"ר הכנסת, אך האם אנו רוצים לחזור על מודל קצב, ולהכניס לבית הנשיא פוליטיקאי פעיל מליגה ב'?

מוזר שצריך להפעיל לחץ על חברי הכנסת; מוזר שצריך לשדל ח"כים בקדנציה הראשונה שלהם, להצביע למי ששימש כשר עוד בטרם לידתם; לתמוך במי שמכהן בתפקידים שונים בשירות הציבור כבר 66 שנים; שעוד טרם התמודדותו הראשונה לנשיאות בקיץ 2000, הוא מקפיד לשדר ממלכתיות והוא חף כמעט מכל גרגר של מחלוקת ציבורית; שבכל סקר דעת קהל הוא זוכה לתוצאות מדהימות, עם אחוזים שאנו מכירים רק מהבחירות הפיקטיביות במדינות השכנות לנו. ואם עוד צריך להוסיף, אז בל נשכח שבפרס, למרות שבעה עשורים של פעילות ציבורית, לא דבק רבב של שחיתות.

בזמן של מבוכה ציבורית גוברת, אובדן דרך ומורל ירוד, יש הזדמנות חד-פעמית בידי חברי הכנסת לתקן עוול היסטורי ולעשות חסד עם המועמד ועם המדינה, באמצעות הצבעה פשוטה אחת. הצבעה רצינית, נטולת קטנוניות ושיקולים פוליטיים. בהצבעה אחת, הם יוכלו לשקם את מוסד הנשיאות ולהחזיר לו את מידת הממלכתיות שאבדה לו ב-14 השנים האחרונות. אם יחליטו לעשות שוב ההפך, ולהתעלם באופן בוטה להכעיס מרצון בוחריהם, הרי שאפשר כבר פשוט לסגור את שערי בית הנשיא וללכת הביתה.