וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מהר הבית לשדרות

ד"ר עוזי לנדאו

10.6.2007 / 10:11

40 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, תוהה עוזי לנדאו מתי נתעשת ונבין שרק אחיזה איתנה באתר הקדוש תפסיק את הקסאמים

בגדתם בהרכם העליון מכל הר בעולם, הקדוש מכל הר בעולם.

ולא תשבו במושב לאומים באין זה ה?ר ההר משען לגבכם בעולם.

ישראל בלי ההר הוא לא-ישראל". (אורי צבי גרינברג)

יוני 1967

"הר הבית בידינו!"

את שלוש המלים ההיסטוריות, של מח"ט הצנחנים אז, מוטה גור, שמעתי רק ביום שלאחר שחרור ירושלים. קשה לתאר את ההתרגשות. אוצר מילותיי דל מלתאר את התרוממות הרוח של חברי ושלי. הר הבית, מושא הגעגועים לדורות של יהודים, הסמל המובהק ביותר לקשר בין העם היהודי לארצו, חזר לידינו. כולנו היינו שותפים להרגשה הזאת. חילוניים כדתיים, בני קיבוצים כעירוניים, אנשי ימין כאנשי שמאל. "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים, והחזרתם אותו לחיק האומה", אמר המח"ט גור ללוחמיו במסדר הניצחון. מי לא רצה אז להיות צנחן בצבא ההגנה לישראל. איזו גאווה!

שבועות ספורים קודם לכן, במחצית חודש מאי, החל גיוס מילואים רחב היקף. הייתי אז קצין צעיר והתגייסתי לחטיבה של צנחני מילואים, חטיבה 80. נשלחנו לחזית הדרום, חלק מאוגדת אריק שרון, והוטל עלינו להשתלט בקרב לילי על מתחם אום-קאטף. עם תום הפעולה נשלחנו לשמש כעתודה לחטיבה 55 של הצנחנים, שלחמה באותה עת באזור ירושלים. הגענו למעלה החמישה כשהודיעו שמשימתנו שונתה. הפכנו כיוון ושמנו פעמינו צפונה. בצומת רמלה נתקלנו בהמון צוהל, רוקד ושואג משמחה. אחזו בדגלים, דפקו לנו על החלונות, שלחו נשיקות. ככה נתבשרנו שירושלים שוחררה. בתוך האוטובוס חיילים קמו והתחבקו. שירה המופלא של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", שהושר לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון אך שבועות ספורים קודם, הפך להימנון.

ארבע שעות לאחר השבת ההר לידינו הגיע שר הביטחון משה דיין, הורה לאנשיו להוריד את הדגל שהניפו חיילי צה"ל על תורן מאולתר ומסר את ניהול האתר לידי המוסלמים. אולי זה הרגע בו החלה ההתפוררות בתוכנו, הנסיגה מהחלום, הויתור על הזכות.

שנים של ריפיון

בשנים שחלפו מאז הרגע בו רוב רובו של העם התפעם נוכח הגשמת חלום דורות, שחרורה של העיר, התרחשו מספר אירועים שהותירו חותם עמוק: ביום הכיפורים 73' הותקפנו, הופתענו, נסוגונו, ולבסוף זכינו בניצחון גדול, אך במחיר דמים כבד. ב – 77', מהפך פוליטי, הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון ועשה את השלום עם סאדאת, הפציץ את הכור העיראקי, פינה את חבל ימית ויצא למלחמת לבנון הראשונה. מחירה היה כבד. ב – 87' פרצה האינתיפאדה הראשונה, שדעכה ב – 91', רק עם פרוץ מלחמת המפרץ. אליטות השמאל עייפו מהמאבק על הציונות, במיוחד זו התקשורתית. הם תבעו שלום עכשיו בכל מחיר, ולעזאזל חלום הדורות. הצופן הגנטי השתנה, יאסר ערפאת תפס את מקומו של הר הבית. ב – 93' נתן לכך רבין ביטוי פורמלי בהסכם אוסלו.

מנקודת זמן זו, מתחיל חלומו של העם היהודי להידרדר על מדרון חלקלק של הנסיגה מהציונות. הקרע בתוכנו הלך והעמיק. יריבים פוליטיים הפכו לאויבים, בעוד האויב האמיתי, יאסר ערפאת, שהוסיף לשלח מחבלים שיהרגו בנו, הפך לחביב האליטות. השסע נראה בלתי ניתן לאיחוי כאשר ב-95' נרצח יצחק רבין. כרוחב השסע, כך גודל ההתרחקות מן המכנה המשותף שפעם חיבר את כולנו, ימין ושמאל, בן גוריון ובגין: ירושלים. הר הבית. תחושת הצדק במעשה הציוני. זכותנו על הארץ. מאז אוסלו, דרכנו התאפיינה ברצף של התקפלויות ובריחות כמו מחברון ומלבנון, נסיגות ולגיטימציה לטרור, ששיאן בוועידת קמפ דיוויד 2000.

28 בספטמבר 2007

בבוקרו של היום הייתי בדרכי לירושלים, במטרה לעלות להר הבית יחד עם חברי לסיעת הליכוד, בראשות אריאל שרון. עלייתנו ביקשה להגיד: עד כאן. את הטירוף הזה חייבים לעצור. להחזיר את השפיות לעם. עם שמוותר על הזכות, על הצדק, אין לו קיום. הרגשנו שעלינו לעשות מעשה, ולו הצהרתי. ככלות הכל, היינו באותה עת באופוזיציה.

מרגע שקיבלנו את האישור לעלות להר, הכל התרחש כצפוי: הפלסטינים איימו במהומות ותנועת הפתח קראה לאנשיה לחסום את הביקור בגופם; אנשי השמאל אמרו שזו פרובוקציה מסוכנת שתבעיר את המזרח התיכון. גורמי ביטחון הזהירו שאולי תפרוצנה מהומות מקומיות, אבל העריכו שהכל יעבור בשלום. ואריק שרון אמר בפשטות, "הר הבית, המקום המקודש ביותר, הוא הבסיס לקיומו של העם היהודי. אינני חושש ממהומות מצד הפלסטינים".

חודשיים קודם לכן, ביולי, הוצפה הארץ בכותרות שזרמו מקמפ דיוויד, מרילנד, ארה"ב:

"יום גורלי בקמפ דיוויד: הקרב על ירושלים בשיאו. ברק הציע לערפאת: שליטה בשני רבעים בעיר העתיקה" (19 ביולי, מעריב, בן כספית).

"ראש הממשלה שובר את הטאבו - גבולות השיפוט של ירושלים אינם קדושים עוד....." (19 ביולי, הארץ, נדב שרגאי).

"כישלון הפסגה: סיכום השיחות - ברק הסכים לשליטה פלסטינית בירושלים, ערפאת רצה יותר" (27 ביולי, הארץ, אלוף בן).

בפעם הראשונה, ראש ממשלה בישראל מצהיר על נכונותו לחלק את ירושלים. הייתכן? ייתכן. השמש זרחה והשיטה פרחה. השמאל פירסם מודעות של תמיכה בברק והימין הסתובב אבל וחפוי ראש. פעם, עמדנו זה לצד זה, חברי התנועות הציוניות מימין ומשמאל, בחזות מתוחים, בגאווה, ושרנו בהתרגשות "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". ואילו עכשיו, חלומו של עם במשך אלפיים שנה הפך בפי האליטות והתקשורת לחלומם של "קיצוניים והזויים". אפילו ירושלים איבדה משהו מאחיזתה הקבועה בלבבות.

כישלונו הצורב של ברק במו"מ נעטף במילים נבובות של מיטב גאוני הספינים, ונוסח באופן שיהיה בכוחו לשווק תבוסה כניצחון וכישלון כהישג, אבל האמת העירומה זעקה מן הכותרות:

4 באוגוסט, גידי וייץ, כל העיר: "ברק מגבש הצעה לחלוקת הריבונות במזרח העיר".

12 בספטמבר, עקיבא אלדר, הארץ: "ישראל הסכימה לדון בריבונות בינלאומית בהר הבית".

ואז הגיע הרעיון היצירתי ביותר, ריבונות של בית קברות. ב -14 לספטמבר מפרסם אלוף בן בהארץ: "ישראל מסתפקת בריבונות על החלל מתחת להר הבית".

ברק משאיר ליהודים להריח את העשבים מלמטה.

היכן דור המנהיגים המייסדים, שנולדו וגדלו בגלות, והאמינו באמונה שלמה שזו מולדתם - גם אם חלקם הסכימו, בלית ברירה, לוותר על חלקים ממנה – וכי הארץ כולה ערש אבותינו. היכן אנשי הרוח, אליטות השמאל של אז, כמו נתן אלתרמן וחבריו, שזמן קצר לאחר הניצחון ב"ששת הימים" הקימו את התנועה לארץ ישראל השלמה, וברוחו של בן גוריון חתמו על הצהרה האומרת כי "ארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו - כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".

ואיך זה שדווקא הצבר האמיץ והנועז, חסר השורש היהודי, מתייחס לנחלת האבות כאל לא יותר מפיסת נדל"ן, ממש כמו הסוחר היהודי הגלותי בכל הדורות.

בחזרה ל - 28 בספטמבר. חניתי בסמוך לשער המוגרבים, ועשיתי דרכי בתוך הרחבה הגדולה. לשמאלי ניצב הכותל המערבי במלוא הדר אבניו, במלוא משא הדמעות, התחינות והמשאלות האצורות בו מדור לדור. לא זה היה המראה שנגלה לעיני הצנחנים בבוקרו של אותו יום מופז ביוני 1967. אז היתה כאן סמטא צרה ועלובה, לתוכה נדחקו היהודים ברצותם לשטוח תפילותיהם על האבנים, המסמלות את כיסופינו ותביעתנו המתמדת על הארץ ואחיזתנו בה מאז החורבן.

אי אפשר לתפוס מדוע במו ידינו מסרנו את ניהול האתר הקדוש ביותר ליהודים לידי הערבים? מדוע קבעה ממשלת ישראל בחוק כי ליהודים מותר לבקר בהר אך אסורה עליהם התפילה? מדוע לא אכפה ישראל את חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות בהר? מדוע אפשרה אחרי הסכמי אוסלו לראש המועצה המוסלמית העליונה לייצג את הרשות הפלשתינית ממשרדו שבלב הר הבית, ממנו אמורים היו להתנהל אך ורק ענייני הר הבית? מדוע לא מנעה מראש התנועה האיסלמית בישראל, השייח' ראאד סאלאח ואנשיו, להפוך את אורוות שלמה שמתחת לרחבה הדרום מזרחית של הר הבית למסגד ענק? מי היה מאמין ששלושים ושלוש שנים אחרי שחרור ירושלים, ערבים משליכים אבנים מההר על המתפללים ליד הכותל, והשר לביטחון הפנים, שלמה בן עמי, אינו מורה להפסיק זאת ויהי מה. האם לא הבינו ממשלות ישראל מאז ועד עתה כי "ישראל בלי ההר הוא לא-ישראל?"

עכשיו, המקום המה שוטרים. יכולתי לראות אותם מעלי, מאחורי, מצדדי, מלפני. מאות שוטרים. לא כל חברי לסיעה התייצבו בנקודת המפגש. באוויר כבר עמדה שאלת התמודדותו של בנימין נתניהו מול יו"ר הליכוד, אריאל שרון, והיו מי ששיקולי כדאיות פוליטית גברו אצלם על משמעות ניהול מאבק ריבונותנו על הר הבית ועל קיום החוק במדינת ישראל.

בשיחות אישיות דיבר שרון על מאבק על הארץ, על הציונות, על חלום הדורות. על ההר, כך אמר לי, יוכרע המאבק נגד הטרור. הוא היה משוכנע שרוחו של הציבור לא תישבר. הציבור יהיה איתנו במאבקנו.בינתיים ברק עשה פליק פלאק לאחור. בסך הכל הצלחתי לקרוע את המסכה מעל פניו של ערפאת, אמר. נראה כי דווקא בשמאל שנאו אותו על זה יותר מאשר בימין.

השעה היתה שבע ושלושים כשנכנסנו דרך שער המוגרבים למתחם הר הבית. הלב התרחב. זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה! על הרחבה העליונה תססה לקראתנו הפגנה, מסה גדולה של ערבים משולהבים. המשטרה העבירה מסר נחוש ותקיף: עומדים על ביצוע החוק. השוטרים הקיפו אותנו בנחש של זרועות אחוזות זו בזו. היה דוחק עצום. גם מבפנים. מי יעמוד ליד שרון. מי ייקלט בפריים של המצלמה. ככל שהתקדמנו, כך נחש הזרועות התקדם ודחק והיה לח?י?ץ בינינו לבין המון ערבים מתלהמים, צועקים, מנופפי ידיים. חברי הכנסת הערבים, אחמד טיבי, מוחמד ברכה, עבד אל מלכ דהמשה, טאלב א-סנע, שקידמו את פנינו בחיוכים ושוחחו איתנו, הפכו פניהם עם ההבזק הראשון של מצלמה, והחלו לצעוק: אריק טרוריסט! היטלר! רוצח ילדים! האם אי פעם התקשורת, במיוחד האלקטרונית, תשכיל לדלג על פרובוקציות ולא תשתף פעולה עם מניפולציות שקריות? האם יש סיכוי שהצופה בבית יקבל את התמונה האמיתית, המראה את השימוש הציני, המסוכן, שעושים חברי הכנסת הערבים בדמוקרטיה ובתקשורת?

באזור אורוות שלמה שרון התחיל להגיד שהגענו הנה עם מסר של שלום ודו קיום. מסביב סער המון ערבי מתלהם. חברי הכנסת הערבים המשיכו להלהיט את הרוחות בקריאותיהם. אבנים נזרקו, שוטרים נפצעו. סיימנו את הסיור ופנינו לרדת. התקשורת עטה על שרון. עם כל הצער על השוטרים הפצועים, הוא אמר, זכותו של כל יהודי לבקר בהר הבית.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו

יוני 2007

מה קרה לאריאל שרון שהוביל אותנו אז בבטחה ובגאווה? האם העליה הדרמטית ב –28 בספטמבר לא היתה אלא פרובוקציה? האם הוא היתל בעם כולו ובנו, חבריו לסיעת הליכוד? האם סיפור הר הבית לא היה אלא אמצעי לקידום מטרותיו הפוליטיות? האם שיקר לי שעה שדיבר באוזני על חלום דורות? האם האיש שהאמין בחוסנו של העם הוכרע על ידי הטרור? או שמא הוכרע על ידי השמאל הישראלי?אין תשובות של ממש לשאלות הללו ואין איש שיכול להשיב עליהן כיום בבטחה.

היום, שעה שאנו מציינים 40 שנה למלחמת ששת הימים, אנשי שדרות עסוקים במספרים אחרים: שבע שנים של אלפי קסאמים. הרוגים. בתים הרוסים. מאות משפחות שמקור פרנסתן נשבר. לאליטות השמאל פשוט לא איכפת מהפריפריה. רק שאיש לא יפר את השקט אצלם, במרכז. ויש גם תירוץ מוכן מפני תגובה צבאית נחושה: היא עלולה לגרום ל"נפגעים חפים מפשע" בקרב הפלסטינים. ההתנתקות, כך מתברר בחלוף שנתיים, איננה רק נסיגה גאוגרפית, אלא קודם כל נסיגה רוחנית. כשמוותרים על האמונה ועל הזכות, מאבדים את כוח הרצון להלחם כדי להגן על החרות, על הדמוקרטיה, על המולדת, ויחד אתם נעלמת גם הסולידריות הלאומית והחברתית.

ישראל ההיא, של שנת 67, היתה חלשה מבחינה כלכלית, עם צבא קטן וללא ידידותה המגנה של אמריקה, אך עם הנהגה יהודית וציונית נחושה, החדורה תחושת צדק, הגענו להישגים יוצאי דופן. 40 שנה אחרי, ישראל חזקה, צבאה "חכם" ועשיר, התעשייה מן המתקדמות בעולם, אמריקה לצדנו, אבל הנהגת המדינה, השבויה בתסמונת של אשה מוכה המאמינה כי היא אשמה במכות שהיא חוטפת, מאמצת את הנרטיב הפלשתינאי. מצדיקים את הטרור, נכנעים לו וחיים עם קסאמים בשדרות ובדרום אשקלון כאילו היו גזירת גורל.

המערכה על הארץ תוכרע בהר הבית. הוא מקום והוא הלוך נפש. "ישראל בלי ההר הוא לא-ישראל". 40 שנה אחרי, האם נתעשת? האם נבין כי רק אחיזה נחושה בהר הבית, היא המפתח לעצור גם את הקסאמים בשדרות?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully