שיחרור, לא כיבוש

בימים אלה מציינים ארבעים שנה למלחמת ששת הימים, המלחמה שתכליתה היתה הסרת איום קיומי על מדינת ישראל, ושמבחינות רבות היתה השלמת מלחמת השחרור. רק בהמשך צצו גורמים שניסו להציגה כמלחמת כיבוש, תוך השכחה והכחשה של הנסיבות שהביאו לפריצתה. חבל שהשידורים בתקשורת האנטי-ממלכתית במלאת ארבעים שנה למלחמה מתעלמים מהנסיבות שהביאו למלחמה וממשיכים בשטיפת המוח כאילו מדובר במלחמת כיבוש, רחמנא ליצלן.

ימים ספורים אחרי תום המלחמה החליטה ממשלת ישראל החלטה שהפכה לבכייה לדורות: ה"שטחים" הם פיקדון המיועד ליישום במסגרת הרעיון האבסורדי של "שטחים תמורת שלום", שהתגלה כשטחים תמורת טרור. בעקבות ההחלטה האומללה הושכחו השמות הגיאוגרפיים-היסטוריים של יהודה ושומרון ובמקומם הוחדרו לשיח הציבורי שמות שמשמעותם פוליטית ושהמסר הכלול בהם הוא ארעיות: המושג "שטחים" לקוח התחום הנדל"ן. המושג "הגדה המערבית" הוא חסר היגיון בעיני מי שחי ממערב לירדן. הרי גם הגליל נמצא בגדה המערבית של הירדן. משמעותו היחידה של המושג היא מנהלתית, בעיני המלך היושב ברבת-עמון שבגדה המזרחית, שכבש את יהודה ושומרון, ומנקודת ראותו השטחים שכבש היו הגדה המערבית. כשם שאיש אינו משתמש עוד במושג "הרמה הסורית" בהתייחסו לגולן, כך השימוש במושגים "שטחים" ו"גדה מערבית" הוא פסול. אפילו איש שמאל המוכן לוותר ("להחזיר") על לב המולדת אינו אמור להתנכר לשמותיהם הגיאוגרפיים-היסטוריים של אזורים אלה.

קיימת טענה שבמרבית התקופה הימין היה בשלטון. האמת היא שבחלק ניכר מהזמן הוא היה אמנם בממשלה, אבל לא בשלטון. מערכות אדירות - כמו אלו של התקשורת ואכיפת החוק ושל תנועות השמאל הקיצוני הנהנות ממשאביהן של מדינות עוינות לישראל - נשלטו ונשלטות על-ידי תפישות חד-צדדיות שקבעו וקיבעו את המושג "כיבוש", למרות שמדובר במקרה היחיד בהיסטוריה שבו קיימת אוכלוסייה הנתונה אמנם תחת שלטון אחר, אבל שלטון זה איננו יכול להיות מוגדר ככובש, כי מדובר בארצו. הצגת ישראל ככובשת בארצה משמיטה את הקרקע מתחת לאחיזה הציונית לא רק באזורי יהודה ושומרון אלא בכל מקום אחר בארץ.

מערכות אלה חוזרות עד לזרא על הטענה ש"מחיר השלום" ידוע, ושמי שאינו מוכן לשלמו אינו רוצה בשלום, אבל אינן מחילות בדיוק את אותו ההיגיון על הצד האחר, שאינו נתבע לשלם מחיר כלשהו כדי להוכיח את רצונו בשלום. מחירון אבסורדי זה מושמע הן בהקשר הסורי והן בהקשר הפלסטיני.

אותן מערכות מוכנות לבצע טרנספר כוחני של יהודים מבתיהם בארצם ולהפוך מחוזות שלמים לנקיים מיהודים, בלי לראות בכך גזענות, אבל נעמדות על רגליהן האחוריות כשמדובר בפגיעה כלשהי בנתיני האויב תוך כדי פעילות הגנתית.

אותן מערכות תובעות להיענות מיידית לכל "יוזמת שלום" ערבית הבאה מעזה, מדמשק או מריאד, ושאינה אלא כתב כניעה, שעליו נדרשת ישראל לחתום ללא ערעור וללא דיחוי, בבחינת כזה ראה וקדש.

התפישה כאילו מחיר השלום או אף "השלום" (ע"ע אוסלו) הוא נסיגה לאותם גבולות שהוגדרו כ"גבולות אושוויץ" דווקא על-ידי אבא אבן – נכשלה. הסכם אוסלו הביא באופן צפוי מראש ובלתי מפתיע את מלחמת אוסלו, בדיוק בהתאם להתרעותיהם של רבים וטובים שהזהירו מפני הצפוי ולפיכך הושמצו כמחרחרי מלחמה; ה"הינתקות" מרצועת עזה הפכה באותו אופן לגירוש היהודים בלבד, אבל בלי שלום לתושבי הנגב הצפון-מערבי ובלי הינתקות מאחריות לנתיני האויב בעזה.

הגישה של הערכת סיכונים מראש חיונית לפני ביצוע פעילות כלשהי: בכביש, בבניין, בתעשייה, בעסקים, ברפואה, בצבא. אבל, דווקא בתחומי החיים החיוניים ביותר נמנעים מליישמה. התוצאה: אוסלו וה"הינתקות" ומחיר הדמים שלהן.

הבחינה של עלות מול תועלת נדרשת לפני ביצוע פעילות כלשהי: בחינוך, בכלכלה, בצבא. אבל, דווקא בתחומי החיים היקרים ביותר נמנעים אפילו מלדרוש אותה: התוצאה: אוסלו, ה"הינתקות" ו"גדר הביטחון", שעלותן האמיתית לא נמסרה לציבור – לא מראש ואפילו לא בדיעבד – והתקשורת "החוקרת" נמנעה מלשאול, כדי לא לקלקל את התפישה שלמענה התגייסה.

התפישה של "שטחים תמורת שלום" נמשכה ארבעים שנה, פשטה את הרגל, והובילה למלחמה מתמדת. הגיעה העת להתפכח משטיפת המוח של "שטחים תמורת שלום". הגיעה העת לחשבון נפש ולשינוי כיוון, להבנה ששלום ומדינה פלסטינית הם דבר והיפוכו, ולשיבה אל החזון הציוני במקום "חזון שתי המדינות". ניתן לדרוש שממשלת ישראל תעסוק בתפקידה העיקרי – ריכוז עם ישראל בארץ ישראל – ולא בכינון מדינה חדשה לאויביה ממערב לירדן, או במימוש תביעת השיבה לארץ ישראל המערבית כפי שמדקלמת שרת החוץ לבני. הגירה ערבית לארץ ישראל המערבית, גם ל"מדינה הפלסטינית" ולא למדינת ישראל, היא פגיעה דמוגרפית קשה ומסוכנת, וההיפך מייעודה של ממשלת ישראל. טוב תעשה הממשלה אם תטפל בהעלאת יהודי התפוצות במקום בתוספת ערבים לארץ ישראל.

ציונות עכשיו היא התשובה האמיתית לשלום עכשיו.

ד"ר רון בריימן שימש כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005