הקול של ברנארד סאמנר יותר מרגש מהחתונה של אחותך. אפשר לדבר עד האלף הבא על החדשנות האלקטרונית של ניו אורדר, עבודת הבאס הייחודית פיטר הוק או המלודיות הצובטות של הלהקה אבל בלי הקול של סאמנר היה אפשר לתרום אותם לויצ"ו. ביחד עם זה של ניל טננט מהפט שופ בויז אלה היו הקולות של הפופ בשני העשורים שחלפו (עם כל הכבוד ל-19 האוקטבות של וויטני יוסטון). דווקא ה"קור" ו"החולשה" שלהם הפכו אותם עוצמתיים יותר ממקהלת הצבא האדום. הם היו הקולות של התקופה. מזל שאיאן קרטיס התאבד.
הקול של סאמנרהוא גם הדבר היחיד שממשיך לעבוד אצל ניו אורדר גם בתקליט-הראשון-מזה-8 וכו'. כל השאר נשמע צרוד. קל להיתפס לעובדה שהלהקה-שעשתה-דאנס-עוד-לפני-שהאמא-שלו-חשבה-עליו הולכת הפעם נגד הזרם וחוזרת להפקת גיטרות כאילו לא עברו 20 שנה. מה עוד שקשה להשלים עם כך שניו אורדר , שהם מכניסי אורחים קטנים מאוד, בחרו להזמין לתקליט דווקא את בילי קורגן המצורע מסמשינג פמפקינז.
האמת שלא ציפינו שניו אורדר תחזור מהבוידעם כדי ללמד אותנו דברים חדשים. לא צריך להגזים. בתור אחת הלהקות היחידות שהמשיכו ללוות אותנו גם הרבה אחרי שהאייטיז הפכו לחבר מהבית ספר שלא נשארה לך שום סיבה לשמור איתו על קשר קיווינו לדברים קטנים.
שהם יצליחו להישאר עוד פעם חיוניים לחיים שלנו, לעולם של עכשיו. להתעלות לעוד רגע גדול אחד מעל הזמן החולף. זה לא הלך, גם בגלל שההפקה מתעקשת לא לעשות בשביל זה כלום ובעיקר בגלל שהשירים לא מספיק טובים. להוציא את "M.P.H 60" (שגם הוא נשמע יותר כמו להיט של מונקו מאשר שיר גדול של ניו אורדר), אין אף שיר שזוכרים באמת. אני חושב שכבר לא יהיו יותר.
* * את הכתבה אפשר למצוא גם בגליון אוגוסט של המגזין "ניוזיק"
טלפון למנויים: 03-5686168
הם קוראים לי שושן פרא, אבל שמי היה לייזה דיי
5.9.2001 / 10:08