הרבה מעבר לגאווה

אתמול בבוקר, עדיין התלבטתי בשאלה אם כדאי לי להגיע למצעד הגאווה בירושלים, שיתקיים ב-21 ביוני. אני לא הומו, או ביסקסואל, ואפילו לא ירושלמי. המצעד הזה, לפחות במקור, הוא לא המצעד שלי, לא מייצג אותי. אמנם אני מזדהה עם הקריאה להעניק שוויון זכויות לאוכלוסיה ההומו-לסבית, אבל למי יש כוח לנסוע לירושלים ולהתחיל לצעוד כשבחוץ 35 מעלות?

ההתלבטות שלי נגמרה אתמול בצהריים, לאחר שהכנסת אישרה בקריאה טרומית את הצעת החוק של חברי הכנסת אלי גבאי (מפד"ל) ויצחק וקנין (ש"ס), שתאפשר לראש עיריית ירושלים לאסור על קיומו של מצעד הגאווה בעיר.

הצעת החוק קובעת שראש עיריית ירושלים – עיר הבירה של מדינת ישראל – רשאי למנוע מאזרחי המדינה להפגין ברחובות העיר רק בגלל שהרעיונות שלהם לא מוצאים חן בעיניו. היום אלה ההומואים והלסביות, ומחר זו יכולה להיות כל קבוצה אחרת באוכלוסיה. לא צריך להתאמץ כדי להבין מדוע הצעת החוק היא אנטי-דמוקרטית.

אם קודם לכן העימות סביב המצעד התנהל בעיקר בין ההומואים לחרדים, הרי שבעקבות אישורה של הצעת החוק הזו, ולו רק בקריאה טרומית, כללי המשחק השתנו. מצעד הגאווה בירושלים הפך למבחן עבור כל הציבור הליברלי במדינה: אלה שמפחדים לראות את ישראל הופכת לאירן. אלה שלא מעוניינים לתת לבורים גמורים כמו אלי גבאי ויצחק וקנין את הזכות להחליט מה מותר ומה אסור. אלה שרוצים לחיות במדינה הגיונית ושפויה.

אם ב-21 ביוני, יצעדו ברחובות ירושלים אך ורק ההומואים והלסביות וקומץ תומכיהם – זה יהיה ניצחון גדול לקיצוניות היהודית, דמוית אירן והטאליבן, שצומחת לנו בחצר האחורית. לכן, למרות שאינני הומו ואינני ירושלמי, החלטתי להגיע השנה למצעד בירושלים, לצעוד תחת דגל הגאווה, ולנסות להציל את המעט שעוד נותר מהדמוקרטיה שלנו.