יש לי משפחה בשדרות המופגזת. פעם בשבועיים נפגשת המשפחה המורחבת לארוחת צהריים ומדברים פוליטיקה. בבית סבא "צריך להיכנס בהם (בפלסטינים)" היה הבון-טון. ההיכרות של סבי וסבתי עם ה"תרבות הערבית" והיחס ליהודים בארץ מוצאם, תרמו לכך. אך באופן אוונגארדי למדי, דודתי ודודי משדרות וילדיהם אחזו בדעות הקרובות דווקא למר"צ (היתה מפלגה כזו, לפני שביילין הגיע).
וכך בבחירות האחרונות נתנה משפחתי משדרות ארבעה קולות ל"עבודה" בראשות פרץ. הם האמינו לאג'נדה הסוציאליסטית ולקשקושים בעלמא על יכולתו להביא שלום. כמו כולם, גם הם התאכזבו; מפרץ, מהממשלה, ומעמישראל, שעבורו "רחוק מהעין רחוק מהלב" אינה קלישאה.
זה כמה חודשים בני משפחתי משדרות המופגזת נשמעים קצת פחות כמו אנשי "שלום עכשיו" וקצת יותר כמו כמו ברוך מרזל. הם טוענים שהנסיגה מעזה בה תמכו היתה טעות. מדברים על כיבוש מחדש של הרצועה, הפסקת זרם החשמל והמים, הפצצת בתי מיליונרים ורחובות בעזה, תוך מתן התרעה מוקדמת, בכדי שילחצו על ממשלתם; קוראים לחסל מנהיגי חמאס, ג'יאהד, פתח, ושאר המשתתפים בחינגת ההפצצה חסרת ההבחנה של עירם. ועוד היד נטויה.
הם לא מדברים מהראש אלא מהבטן. אך האם ניתן להאשים אותם? הטענה שמניין הרוגי הקסאמים בשבע השנים האחרונות בשדרות, נמוך ממניין ההרוגים בחודש בודד אחד של שלהי שלטונו האסוני של אהוד ברק- היא נכונה. אך יש דברים שאנשי מדינת ת"א מתקשים להבין.
למשל העובדה שכבר שבע שנים עיר בישראל נמצאת במלחמה, אבל זה לא ממש מזיז לאף אחד. שבע שנים הפלסטינים מפגיזים גני ילדים בשדרות - ובתי הקפה בת"א נותרים הומי אסקפיזם. אמנם אוטובוסים לא מתפוצצים בשדרות, אך זה שבע שנים שהאנשים שם לא ישנים. הם עסוקים בלחשב איך מכניסים את הילדים למרחב מוגן בפחות מדקה באמצע הלילה. לא מדובר באנשי מילואים שעושים חודש על התעלה במהלך מלחמת ההתשה מול מצרים. מדובר באזרחים ששבע שנים לא היה להם בוקר אחד של יקיצה טבעית.
למרות האמפטיה הטבעית, לא אהבתי את "ההיפוך האידיאולוגי" של משפחתי המופגזת. לדעתי הצעדים המוצעים לא יוציא אותנו יותר יפים, צודקים, או מוגנים. כיוון שכל עוד יש מלחמת האזרחים ברצועה, אין ריבון- וכך אין עם מי לדבר או את מי להעניש. בפועל, חוליות הקסאמים קשובות הרבה יותר להנהגת החמאס בדמשק מאשר לממשלת החמאס המשוועת לרגיעה. אסור שהצורך "לעשות משהו" יהווה תחליף לתכנית אסטרטגית ארוכת טווח. אסור שהצעדים שינקטו כעת לדרישת ההמון יגרמו יותר נזק מתועלת. אם הוחלט שלא לכבוש את עזה מחדש לפני שנה, לפני שאני מקבל צו 8 אני רוצה לדעת מדוע דווקא עכשיו צריך. אוי לנו אם נגלה שגם חזרנו לרחובות עזה, גם כשלנו במניעת הירי על שדרות וגם שהתחדש הטבח היומיומי במדינת הפרפוצ'ינו בת"א. ובכל זאת, מה יהיה על תושבי שדרות?
מה שהמדינה עושה הוא להפוך את אנשי שדרות לשקופים במקרה הטוב ולמטרד במקרה הרע. כשתל אביבי יושב בסינמטק וצופה בסרט החדש של אוקינאו יושינצאטו, קל לו להתעלם מהעובדה שאי שם בדרום נשמעת כרגע אזעקה. לא ממש מטריד אותו שאין תכנית מדינית-ביטחונית, ושכל המפלגות מדברות על הסכמים, מבלי שיהיה להם מושג איך ועם מי לחתום אותם. נוח לו בבועה שלו.
לעומתו, תושבי שדרות הוכיחו לנו שהם נכונים לשלם מחיר יקר, אך הם רוצים לדעת עבור מה, ועד מתי. אך אין לנו מנהיג אחד שמסוגל לומר לנו לאן אנו הולכים הפוליטיקאים עסוקים בלומר כמה שפחות ולהצטלם כמה שיותר. במלחמת לבנון האחרונה תושבי הצפון היו מוכנים לספוג טילים ככל שיידרש בכדי שיטפלו בחיזבאללה פעם אחת ולתמיד. זה היה חודש וחצי, בשדרות עושים זאת כבר שבע שנים. לא תמיד יש פתרונות מידיים, ולא כל פיתרון הוא מלא. אך שבע שנים הן מספיק זמן, והגיע הזמן שמישהו יאמר למשפחה שלי עבור מה הם נדרשים לסבול כך. מה לעזאזל התכנית?
משלום עכשיו לברוך מרזל
גיל קול
5.6.2007 / 10:19