מה שבר את שדרות?

שדרות מתרוקנת. מתוך 24,000 תושביה, נשארו בה כעת כ-10,000. חלקם ישובו כשתחזור הרגיעה, חלקם נשבע, מן הסתם, לעזוב בהזדמנות הראשונה. חלק מן התושבים שעזבו שוהים אצל קרובים באשקלון והאיזור, פתרון עלוב מאד בהתחשב בדבריו של ראש השב"כ שאמר כי הפגזת אשקלון משתהה רק כתוצאה מהחלטה טקטית של החמאס, ולא מהיעדר יכולת.

שדרות נמצאת לסרוגין תחת אש מזה שנים, אך כעת, יותר מתמיד, בולטים היעדרותם הכמעט מוחלטת של קולות תושבים המצדיקים הישארות בעיר. מה גרם לתושבים לאבד את התקוה ואת רוח העקשנות נוכח האוייב?

החידלון של היושבים סביב שולחן הממשלה שוויתרו למעשה על הריבונות הישראלית מסביב לגבול הרצועה נותן תשובה חלקית בלבד, גירוש שכניהם, תושבי גוש קטיף משלים את התמונה.

כמחצית מתושבי גוש קטיף היו במקור תושבי עיירות הפיתוח בדרום, שלמעשה הגשימו את חלומו של בן גוריון - התיישבו והפריחו את רצועת עזה, שאינה אלא החוף של הנגב המערבי. הם עשו זאת על החולות הנידחים ביותר, שבהם אפילו הערבים לא התעניינו, והקימו שם גן עדן של חקלאות מפוארת שייצרה כ-15% מהיצוא החקלאי של ישראל, קהילות מפוארות שהגשימו את החלום של מיזוג הגלויות וחברת מופת. את המפעל המשגשג הזה הם קיימו גם תחת אש והתנכלויות בלתי פוסקות של הערבים, כמיקרוקוסמוס למה שמדינת ישראל היתה צריכה ויכולה להיות לו היו לה את החינוך, האמונה והרוח של אוכלוסיית גוש קטיף.

מעשי הרצח המחרידים ביותר אירעו בדרכים אל הגוש ובישובים עצמם. את כמויות ההפגזות היומיומיות שהם ספגו, שדרות לא חוותה עד היום, והתושבים עמדו בזה למופת. למרות רשימת הקרבנות הארוכה והנוראה, הישובים לא נעזבו, אלא להיפך, תוגברו עד שכמעט לא נותרו בתים. דוד חטואל ששכל בפיגוע המזוויע ביותר את אשתו ההרה ואת ארבעת בנותיו, לא עזב, ובעוצמה נפשית בלתי נתפסת חזר יום יום לביתו הריק, כפי שקרה עם נפגעי טרור אחרים בישובים, כמעט בכל המקרים.
בעמידת הגבורה היומיומית שלהם, סימלו תושבי גוש קטיף את הנצחון הישראלי במלחמת אוסלו ואת תבוסת הערבים. חברה המסוגלת לספוג את כל זה מבלי להירתע, מוכיחה לאוייב כי כל התנכלות שלו, ללא יוצא מן הכלל, לא תזיז אותם וחבל על הזמן והתחמושת. אלו היהודים שהערבים ראו יום יום, וזהו היה הלקח שלמדו נוכח העיקשות הזו.

אלא שהממסד הישראלי הרקוב הוכיח לאוייב שהפשע דווקא משתלם, ובחר להכות את ראש החץ של החברה, ולתת פרס ועידוד חסר תקדים לטרור, לרצח, ולזדון. את 9000 הטרומפלדורים שאמרו יום יום "טוב למות בעד ארצנו", וחלקם נאלץ אף לקיים, זרקו לאשפתות. הפכו אותם לפליטים, חיסלו להם את הפרנסה, השמידו את האימפריה הכלכלית האדירה שהקימו, ועד היום מאלצים אותם להתרוצץ ולהשפיל את עצמם בפני הבטלנים במשרדים הממשלתיים, שיואילו לשלם את הפיצויים, שגם אם אי פעם ישולמו, לא יכסו אפילו את הנזק הישיר של הרכוש.

בשדרות מנסה כעת להשתקם מפעל "עלי קטיף" שנעקר מכפר דרום. בתחילה לא התכוונו לשלם לו פיצויים כלל, לאחר מכן הואילו בטובם במנהלת הטרנספר להסכים לשלם, אך עד היום שולם חלק מזערי. מס רכוש עדיין לא שילם את רוב נזקי ההפגזות בגוש קטיף, ובכך מוריד את הרווחיות ופוגע בגובה הפיצויים המגיעים מהגירוש. כעת הוא נאלץ להתמודד עם הפגזות חדשות כשהוא חסר מיגון.

חנה, אשתו של המנכ"ל, אליעזר ברט, נותרה משותקת מפיגוע ליד כפר דרום. המשפחה בנתה שם בית מותאם לכסא הגלגלים, ועד לאחרונה לא הכירה המדינה בהיותם תושבי כפר דרום, ולא שילמה להם אגורה על הבית שממנו גירשה אותם, הרסה, ומסרה לאוייב.

לא רחוק מ"עלי קטיף" ישנו מחסן ערובה לסחורות יצוא לעזה, דרכו מוזרמים ללא הגבלה חמרי גלם, כולל צינורות המתכת המשמשים את יצרני הטילים. כך הפכו השלטון הקודם והנוכחי את המדינה לצירוף שטני נדיר של סדום וחלם גם יחד.

הממשלה, בגיבוי הממסד המשפטי והתקשורתי, הפכה לצוות פירוק המדינה הנותן בונוסים לארגוני הטרור לסוגיהם, במתן הקלות אינסופיות לערבים, אדיש לגורל קרבנות האוייב, ושקבר את הסולידריות החברתית הישראלית בחולות עזה כשהתנכל דווקא לפטריוטים המובהקים ביותר.

לכן, קשה לבוא בטענות לתושבי שדרות שהפנימו את המסר שאיש לא ידאג להם ולא יעריך את עמידתם. משום מה הם אינם מצליחים להתרשם מהבלוף ההומוריסטי של אולמרט מלפני כמה ימים: "אני מתנגד לפינוי אוכלוסיה. אלה בדיוק התמונות שחמאס מחכה להן, ואינני מוכן לתת שום ניצחון לטרור".