רום קומתו של משה דיין כמנהיג טבעי שצמח מן העם, מן השדה, ממערכות הקרב, הזכיר ליריביו ללא הרף את ממדיהם הטבעיים ועל כך לא יכלו רבים לסלוח לו. לי אין חזקה על דיין, אבל הכרתי אותו טוב מרבים אחרים. במשך כמעט 30 שנה נצטלבו דרכינו. היתה זו היכרות וידידות של שדות הקרב, ולעיתים מאבקים בין המערכות.
הכרתי את משה דיין היטב. הזיכרון מורכב מאירועים, ממילים, ממפגשים. תמיד ריח של אדמה, זיכרון של נופי מולדת, ליטוף שיבולת חיטה בשדה, סוסה "חמה" ומשתוללת והוא משתלט עליה לעיניהם המשתאות של התושבים באחד מכפרי הצפון, באוהל בדואי בלילה בגליל התחתון, גחלים לוחשות, עיניים בוערות, מטע תאנים בהרי צפת, מטע שסק בוואדי מילק, עומד זקוף מול אש עם ארשת לגלוג קלה על פניו. יכול היה להיסמך על סלע, לרבוץ על הקרקע להתמזג עימם לחלוטין ובאותה שעה להלך בטרקליני רוזנים ושועי הארץ. לדבר עם פלאח ערבי ורועה צאן בדואי, ובאותה נוחות לדבר עם שליט זר.
"כל עוד יש ערבים בארץ הזאת נוכל לחיות כאן", אמר לי פעם, לפני עשרות שנים, בטיילנו בגליל, "כי רק אם נשכיל לעמוד תמיד על המשמר, נוכל לארץ הקשה הזאת. אם נשקע בשאננות, בשביעות רצון עצמית, אם נאבד את כוננותנו לרגע, את נכונותונו לשלם את המחיר היקר של קיומנו כאן נאבד".
את תפיסתו הפילוסופית לגבי החיים בארץ אמר במשפט אחד, כשהגענו עמוסי חללים ופצועים מהפשיטה על עזה בליל ה-28 בפברואר 1955, לקיבוץ כפר עזה, שם המתין לנו. כשדיווחתי לו שביצענו את המשימה במלואה אך המחיר היה כבד, הפטיר ביבושת: "המתים מתים והחיים חיים". במשפט קצר אחד העביר את המסר הקשה, אבל המציאותי, של הציונות לדורותיה במאה השנים האחרונות. יש מחיר להקמתה לביסוסה של מדינה יהודית, וצריך להקריב, בתחומים שונים, לעיתים בכל יום, ואף בכל שעה.
את תפיסתו הביטחונית ביטא כשקבע ב-1955: "אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידינו למנוע רצח של עובדים בפרדס ושל משפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו...". דיין הפך את צה"ל בשנות החמישים לצבא התקפי. לא עוד פרשת הגבורה בתל חי ולא אווירת מצדה, אלא שהמלחמה תמיד תתנהל בשטח האויב, בכל תנאי ובכל מצב. דיין הפך להתגלמות התפיסה הזאת בעיני היהודים ובעיני העולם כולו.
הישגינו בפעולות התגמול, במבצע קדש וכהשלמה ניצחוננו במלחמת ששת הימים, לא היו אפשריים אילמלא עיצב משה דיין את צה"ל באותן שנות החמישים סוערות. הוא היה לרמטכ"ל המהפכן הגדול שהיה לצה"ל. דמיונו קלט ועודד כל תוכנית מבצעית נועזת, הוא הפיח רוח קרב בצבא, הוא קבע את נורמות הלחימה, את הסטנדרטים הגבוהים. בזמנו של דיין היו ההישגים גדולים, כי רמת הדרישות היתה גבוהה.
בימיו התחילו לדווח אמת על תוצאות הקרב, והיתה עמידה על עקרונות יסוד ביחסינו עם הערבים: שכר ועונש, חוק וכבוד (להעניש כשצריך, אך לא להשפיל). כמו כן נקבעו דפוסים שהחזיקו מעמד שנים ביחס לשבויינו שבידי האויב. אני עדיין זוכר את הוראתו "לתפוס שבויים בכל חזית" על מנת להביא לשחרור שבויינו. העיקרון שקבע היה: "אין נוטשים חבר בשדה הקרב, אין עוזבים לוחם בשבי אויב". ואכן החזרנו את שבויינו הביתה. על עקרונות אלה חינכנו דורות של לוחמים.
והתעוזה המדינית. ישראל הקטנה אז במשימות חשאיות, בבריתות בינלאומיות, בחזיתות עלומות.
אחרי מלחמת יום הכיפורים נשאלתי, ובקולות תובעניים, מדוע אני מתבטא בחיוב על דיין ואיני מצטרף לאלה שתוקפים אותו. השבתי כי הוא היה היחיד שבא לבקרנו בגיהנום בו היינו. גיהנום של דם ואש. מעטים מאוד באו, הוא היה איתנו שם יום יום. בלעדיו, לא היתה מתקבלת גם ההחלטה על הצליחה, אותה ביצעה אוגדתי, שבעקבותיה באו כוחות נוספים. החלטה זו הביאה למהפך במלחמה, וטוב שנדע שאלמלא כן, גם השלום עם מצרים לא היה קם.
מה נוכל ללמוד מדיין, איש שלא הותיר צוואות פוליטיות סדורות? מחשבה מקורית מול רדידות מחשבתית; תעוזה מדינית; עמידה על כבוד ישראל וכבודם של היהודים כמרכיב חיוני לקיומה של המדינה; תחושת מולדת וקשר לאדמה ולנופיה, עם שורשים עמוקים בהיסטוריה של עם ישראל בארצנו ארץ התנ"ך; מדיניות ביטחונית נכונה שתגביר את תודעת ההרתעה של ישראל ותרחיק סכנת מלחמה; אומץ לב כדי לעמוד מעטים מול רבים; לדעת את הערבים ולהבין כיצד ניתן לחיות איתם את כל אלה ידע משה דיין.
מי ייתן ונלמד ממעשיו ומדרכו, בהם גבה והרחיק לכת מרוב בני דורו.