כבוד למגזר?

במבט ראשון אכן נראה שהתמיכה הרחבה שקיבל אהוד ברק בפריימריז במגזר הערבי, היא תמוהה: מי שעמד בראש המדינה בזמן מהומות אוקטובר 2000 אכן נתפש כמי שהוביל את המדיניות המשטרתית כלפי הערבים הישראלים, שתוצאותיה הרג 13 אזרחים ערבים בידי שוטרים. באותו אופן, יו"ר העבודה היוצא עמיר פרץ זכה לפלח הגדול ביותר של קולות הערבים, אף שהערבים הישראלים הפגינו הזדהות רבה עם אזרחיה של לבנון, שללא ספק – מבלי להכנס לשאלה האם המלחמה האחרונה הייתה מוצדקת – סבלו מנחת זרועו של פרץ.

פרשנים פוליטיים נאבקו עם הצורך להסביר את התמיכה הזו, ורובם הסכימו כי הסיבה לכך בקבלנות הקולות המפלגתית, שלמעשה מבטלת את התמיכה במועמד כזה או אחר ממניעים אידיאולוגיים, והופכת את המרוץ לראשות העבודה למסע ציני של חברי מרכז. נשמעו קולות שטענו כי חמולות ערביות מצביעות לפי ההשקפות האישיות, או התועלת האישית, של העומדים בראשן, בצורה דומה לזרמים חרדים בישראל שמצביעים לפי מצוות הרבי, ללא קשר לדעותיהם הפרטיות. אלו הסברים נאותים ונכונים, אך כאלו שמתעלמים בנוחות מכך שעבור הערבי הישראלי, הפכה ההצבעה למפלגת העבודה לאבסורד, ועל כן הפכה את מעשה הבחירה הדמוקרטי לפרוטה חסרת ערך, כזו שאין מתעכבים עליה או מתחבטים בה באמת.

מתוך חמשת המועמדים שהציגה מפלגת העבודה בפני מתפקדיה, שלושה הם ביטחוניסטים ותיקים, שביססו את הקריירה הפוליטית שלהם על עברם הצבאי-ביטחוני. רביעי הוא פרץ, שעבר מהפך, גם הוא עצמו מכחיש זאת, מהתרכזות במצע חברתי-כלכלי, למדיניות ביטחונית נוקשה למדי, שלא גובתה אמנם בהבנה גדולה, אבל ללא ספק הפנימה את עוצמת היד הישראלית, ואצה לעשות בה שימוש. קבלת הבקשה של צה"ל להפציץ את רובע דאחייה שבביירות במלחמה, למשל. ערביי ישראל, מסיבות היסטוריות ידועות, לא חשים הזדהות מוחלטת עם המדינה, ומביעים תמיכה דווקא עם הצד השני בעימותים רבים בין ישראל לבין מדינות ערב השונות. על אחת כמה וכמה יקשה עליהם להזדהות עם אלו שביססו את עצמם כאנשי ציבור על גב המאבק בערבים, לעתים הערבים הישראלים ממש.

ברק, כאמור, הנהיג, מבחינה סמלית לפחות, התקפה פרועה על אזרחיה השניים של המדינה, אחרי קריירה צבאית ארוכה שסיים כרמטכ"ל. עמי אילון טיפס אף הוא בסולם הדרגות ושימש כמפקד חיל הים, ואחר כך עמד בראש השב"כ, מוסד שנתפס בקרב הציבור הערבי-ישראלי כאחד האיומים הגדולים ביותר על אזרח ערבי בישראל. האחרונים הם המועמדים הבלתי ריאלים דני יתום ואופיר פינס. יתום היה אף הוא אלוף בצה"ל, ואחר כך ראש המוסד בעת הניסיון הכושל להתנקש בחייו של איש חמאס חאלד משעל. פינס, לכאורה היחיד ברשימה שאמור לקרוץ באמת לציבור הערבי, מי שמינה אזרח ערבי לראשות משרדו כששימש כשר הפנים, השתרך הרחק מאחור כיאה לעסקן נטול כריזמה וכשרון הנהגה.

עבור ערבי-ישראלי, כאשר האופציות הרלוונטיות לבחירה הן ברק, אילון ופרץ, שבגדו בציבור הערבי, כל אחד בדרכו, ההצבעה היא בחירה בין טרפה לנבלה. הערבים המתפקדים לעבודה הופכים אדישים לחלוטין לשימוש שעושים בקול שלהם, והמסחר בו הופך פחות ופחות מהותי בעיניהם. העובדה שאילון קיבל רק מעט יותר קולות מפינס ומיתום נדמית היום מקרית לחלוטין, תוצר של עבודה מפלגתית פחותה במגזר זה או זכייה בלבם של מעט מדי קבלנים. האידיאולוגיה בקרב הערבים מתפקדי העבודה פשטה את הרגל, ואובדן האמון בהנהגה המפלגתית הפך את הציבור הערבי לנרפה כפי ששנים של אפליה ממסדית הפכה אותו לחסר עניין בבחירות הכלליות. איזו תועלת יכולה לצמוח לערבי-ישראלי מבחירה לכנסת?

מפלגת העבודה, אותה מפלגה סוציאליסטית שעמדו בראשה אנשים שדיברו על הקמת מדינה בשיתוף אזרחיה הערבים ולא על גביהם, האופציה השמאלנית הממסדית, הפכה לפרודיה עבור הערבים. את זה מסמל יותר מכל הסיבוב השני, בו נותרו ארכיטקט האלימות המשטרתית מול ערביי ישראל ומי שפלט, בגאווה מסוימת, את המשפט "הרגתי הרבה ערבים, ככל הנראה יותר משלוחמי החמאס הרגו יהודים ויותר מכל אחד אחר, הכל בכדי לשמור על ביטחון חיי הישראלים", ולא ציין אז אם הערבים באו מבית או מחוץ.