נצחון או כשלון - דוקטור מוטי גולני

כמו רוב מלחמותינו, זולת מלחמת 1948, אפשר להגדיר את המלחמה הזו כניצחון בקרב והפסד בהיבט המדיני. לגבי הניצחון בקרב, ההישג היה מרשים מאוד מבחינה צבאית מקצועית. אין זה משנה כלל אם הצד השני לא היה מוכן. הפתעה היא מרכיב מרכזי באומנות המלחמה.

אבל בהיבט המדיני, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, אין להגדיר את מלחמת ששת הימים אלא כאסון. עד 67' היתה ישראל מדינת סטטוס קוו, כלומר מדינה המבקשת לחזק את הקיים, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. ככזו, היא נהנתה מתמיכה עולמית גדלה והולכת ולא נדרשה בדרך כלל לוויתורים טריטוריאליים. כלפי חוץ עיקר המאמץ היה בהטמעת ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים. כלפי פנים, היה עיקר הדגש על בניית חברה.

האסון של מלחמת 67' הפך את ישראל, בארץ ובעולם, למדינה שמבקשת שינוי והתפשטות, וכל עוד היא מדינה כובשת אין להכיר בקיומה. ברמה הפנימית המלחמה הזאת העבירה אותנו למחוזות תרבותיים ומדיניים שהיו ועודם ניגוד גמור לכיוון הקונסטרוקטיבי של בניית חברה ותרבות.

מלחמת 67' היא החמצה של ישראלים וערבים גם יחד. מלחמת ששת הימים הולידה מחדש את הסכסוך שהתקיים כאן לפני הקמת מדינת ישראל בין שתי הקהילות הלאומיות בישות המנדטורית. המלחמה היתה יכולה להפוך למנוף ליצירת גבולות והסכמים, ובכך לתקן את ההחמצה של שני העמים ב 48. אבל ב-67' אנחנו היינו הצד החזק, והאסון שלנו הוא שלא רק שלא הפכנו את הניצחון למנוף לסיום הסכסוך, אלא שמלחמת ששת הימים יצרה מציאות של לא לבלוע ולא להקיא, ובכך עיכבה בחמישים שנה ויותר את חלוקת הארץ שממילא תבוא.


* דוקטור מוטי גולני הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה.