הסטודנטים - לא רק למען עצמם

ב-41 ימי שביתת הסטודנטים נפל דבר בישראל. לא בטוח שנכתב מניפסט סטודנטים נוקב, אפילו לא תכנית פעולה לשינוי חברתי שיתחיל בקמפוסים, אך קרה משהו. שינוי תודעתי מסתמן באופק,שינוי שאת ניצניו ניתן היה לראות ככל שהתמשכה לה השביתה.

הישיבה על הגדר המאפיינת כל כך את הסטודנט הישראלי הממוצע, החלה להתמוסס, כשבמקומה מופיעה לה ספקנות ואמונה ביכולת לשנות. העיוות הישראלי נמאס על הסטודנטים. עיוות בו הפרט שנקרא לדגל מזדהה עם המדיניות הקיימת כמעט ללא ביקורת, ומסנגר עליה גם כשהיא פועלת לרעתו. באותה העת, המדינה מתנערת מאחריותה אליו.

הפער בין המדיניות שדוגלת בסולידריות חברתית רק בעתות מלחמה, לבין העובדה כי ביתר ימות השנה היא מפרידה ומושלת, מפריטה וגוזלת, נהפך להיות גדול יותר וקשה יותר. עד היום, בחוסר יציאתו לרחוב ובקבלת הברית הבלתי קדושה בינו למדינה שלא מסמנת לו אופק תעסוקתי וחינוך ציבורי ושוויוני הולם, הסטודנט הכשיר את המדיניות. הוא המשיך לצדד במדיניות הממשלה כאילו היא קדושה ונתן למושליו לבצע עוולות רבות מבלי להשמיע קולו.

אולי הסיבה לתמיכה של הסטודנטים בעיוות היא השאיפה התרבותית והחומרית להידמות לאמריקה הנוצצת, שאיפה שיחד עם תרבות הרייטינג והצריכה מאמצת גם את התפיסה שפערים חבריים בלתי נסבלים הם גזירה משמיים. השביתה האחרונה עוררה שיח פורה באוניברסיטאות על הזכות לחינוך כזכות בלתי מותנית ועל עוולות נוספים שמתרחשים בסביבתנו. הקריאות בהפגנות נגד דת ההפרטה, כפי שמכנה אותה פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה, זו המוכרת את השירותים הציבוריים לבעלי הון, מהוות סימן לעמדה חברתית שמתגבשת אצל הסטודנטים.

במקום לזעוק על הכוונה להעלות את שכר הלימוד כמקרה בודד נטול הקשר רחב, מתחילה להירקם לה הבנה שהיחס המחפיר לעובדי הקבלן והפקרת החולים וניצולי השואה, הם גם חלק מאותה מדיניות. ההבנה של התמונה הגדולה ויציאה למאבק משותף בעתיד מסמלות את סוף עידן התמימות והעדר האג'נדה בקרב הסטודנטים.

לקראת סיום השביתה, הוקם בכל מוסד אקדמי בישראל מן מטה שטח עצמאי המנסה לייצר אמירה חברתית מגובשת שתחליף את המחאה המגזרית שנוהלה בתחילת השביתה. מטות אלה קראו לדמוקרטיזציה של המאבק ולקשירתו למאבקים חברתיים נוספים. במידה רבה הם הכתיבו את הטון במאבק ולא אפשרו לראשי האגודות לקיים הצבעה על הסכם בלי שקוימה ראשית ישיבה פתוחה בעניין.

בקרב הסטודנטים מתפתחת ההבנה שהאזרח הקטן בישראל, קלדנית הדואר ומאבטח הקניונים, הנער מבית הספר המקצועי ותושב שדרות המופקר – הוא למעשה קורבנה של המדיניות. מדיניות בה חוק חינוך חינם מגיל 3 וחוק הדיור הציבורי נדחים מדי שנה בחוק ההסדרים הדרקוני, מדיניות בה פקידי אוצר שמדקלמים תורה כלכלית קפיטליסטית מושלים בישראל.

גם ספקות עולים בקרב הסטודנטים - אולי גם תפיסת הביטחון והשליטה על עם אחר שגויה כמו התפיסה החברתית? אולי הציניות המאפיינת את היחס לחינוך, מאפיינת גם את יחס הממשלה לתושבי הפריפריות ולאכיפת זכויות עובדים? בשביתה האחרונה החל שיח סטודנטיאלי ביקורתי שעל פי כל התכניות יתורגם בקרוב גם למעשים לשינוי חברתי.

המבט חסר התקווה מתחלף אט אט בעמידה זקופה, בעלת אג'נדה ומטרות, עמידה של ציבור שמהווה את עתיד המדינה ואת הקול המוסרי שלה. חלק גדול מציבור זה הגיע למסקנה שהגיעה העת לשנות את פני החברה הישראלית ואת סדר העדיפויות הלאומי שלה, על ידי מחאה אזרחית ארוכת טווח, מנומקת היטב וחריפה, בשיתוף פעולה עם יתר נפגעי המדיניות. כוונת הממשלה להפריט את ההשכלה הגבוהה מהווה תמריץ למחאה, אך לא את עיקרה. רק עם מחאה כזו נוכל בתור ציבור סטודנטים להוביל שינוי חברתי לטובת החברה כולה.


* רמי הוד הוא סטודנט וחבר בקבוצת "סטודנטים למען צדק חברתי" באוניברסיטת חיפה.