חצי סיכה על מפת העולם

עימות בין גושי התחולל בעולם בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. ארצות הברית בנתה את כוחה על המערב הדמוקרטי ועל בעלות ברית אחרות, דמוקרטיות פחות, בעולם השלישי. ברית המועצות העמידה לצדה, לעתים בכוח, את מדינות מזרח אירופה והיתה קשורה בעבותות למדינות הקומוניסטיות בעולם השלישי ולכאלו שהיא ראתה בהן נכסים אסטרטגיים נגד ארצות הברית.

המזרח התיכון של שנות השישים היה חזית נוספת של מאבק בין הגוש הקומוניסטי לארצות הברית ובנות בריתה. בעולם ניסתה ארצות הברית להגדיל את השפעתה באמצעות התערבות במשטרים מקומיים: היא ניסתה לחסל פידל קסטרו בקובה, תמכה בסוהרטו באינדונזיה וגם בכת הצבאית שביצעה הפיכה ביוון. בכל המקרים הללו הכוונה היתה לעצור את הסחף הקומוניסטי.

ברית המועצות ניסתה גם היא להגדיל את השפעתה, וחששה מהאיום האמריקאי הבולט מדרום (איראן וטורקיה, בעלות בריתה של ארצות הברית, היו עצם אסטרטגית בגרונה של מוסקבה). מדינות ערב שכנו גם באזורי נפט חיוניים. כך ראתה ברית המועצות את נאצר בן ברית ראוי ואחרי מלחמת סיני, ומתוך חרדה לשלמות מצרים הזהירה את ישראל בחומרה ודרשה ממנה להיענות להפסקת האש של האו"ם. היא חימשה מחדש את המצרים והתיידדה עם ממשלת הבעת' החדשה שעלתה בסוריה ב-1966.

אבל ברית המועצות לא תמיד ראתה את ישראל כאויב. מנגד, לארצות הברית היו יחסים הרבה יותר מורכבים עם ישראל מאשר היום, וב-67' היא לא עמדה כחומה בצורה מאחורי הכיבוש הישראלי כפי שהיא עושה בימינו. באיזו מידה, אם כן, היתה מלחמת ששת הימים חלק מהכורח ההישרדותי של ישראל במזרח התיכון? האם היינו בסך הכל כלי משחק בידי המעצמות, ששיסו את ישראל במדינות ערב ולהפך מתוך אינטרסים של השפעה גלובלית? כיצד השפיעו המעצמות על תוצאות המלחמה?

ברית המועצות וארצות הברית תמכו שתיהן בהקמת מדינת ישראל, אבל דווקא הגוש הקומוניסטי חימש את ישראל ב-1948. אלא שעד מהרה התקררו היחסים בין משטרו של סטאלין לבין ישראל. דוד בן גוריון שנא קומוניזם באותה מידה שהיה עוין לרוויזיוניזם של תנועת החרות, ובמהלך מלחמת קוריאה תמך בגלוי בצד האמריקאי. המשטר בישראל בנה עצמו על פי קווים סוציאל-דמוקרטיים אירופיים והציונות הלוהטת של אז התנגשה עם האידיאולוגיה הרוסית. סטאלין גם לא אהב את הנטיות הציוניות שהתגבשו בקרב יהודי ברית המועצות. זה היה היסוד להתרחקות בין ישראל לגוש הקומוניסטי, שהתבטאה גם במשבר פנימי, הפילוג בתנועה הקיבוצית, שהחריף עוד יותר אחרי מותו של סטאלין וגילוי פשעיו.

גם יחסה של ארצות הברית לישראל התקרר, לאחר התמיכה הראשונית של משטר טרומן. יש הרואים את מדיניות החוץ של ארצות הברית בשנות ה-50' וה-60' כנגזרת ישירה לשאיפתה לא לאפשר את התפשטות התמיכה בברית המועצות. כתוצאה מכך, הנשיא אייזנהאואר השתדל להיות נייטרלי ביחסו למדינות המזרח התיכון. אחרי מלחמת סיני, שבה חברה ישראל לצרפת ולאנגליה (יש האומרים שעשתה זאת מתוך קוצר רואי) גילתה ארצות הברית עוינות של ממש לישראל.

היחס האמריקאי השתנה לחיוב מכמה סיבות. אחת מהן היתה הברית שכרת נאצר עם ברית המועצות, שהחלה לספק לו נשק בשנות החמישים. ארצות הברית חדלה בהדרגה לראות במדינות ערב נכס אסטרטגי אפשרי גם בשל יציבות המשטרים שלהן, או ליתר דיוק היעדרה. המשטר הפרו מערבי בישראל נראה יציב דיו כדי להפוך אותה לבת ברית אמריקאית. במובן הזה, מלחמת ששת הימים הוכיחה שישראל היא כוח צבאי בעל משקל, ועל כן בעלת ברית אסטרטגית ראויה לארצות הברית. נוסף על כך, הממשל הרפובליקני של אייזנהאואר התחלף בממשלים דמוקרטיים, של ג'ון פיצ'גרלד קנדי ושל לינדון ג'ונסון, שהיו באופן טבעי אוהדים יותר כלפי ישראל והושפעו גם מהלובי היהודי האמריקאי.

פרופסור ארנון גוטפלד, מומחה לארצות הברית מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, אומר שהפגישה בין הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון לראש הממשלה לוי אשכול ב-1965 היתה נקודת מפנה ביחסים. אז, לדבריו, התגבשו הצעות לתמיכה מאסיבית ראשונית של ארצות הברית בישראל ונחתמו הסכמי נשק בין השתיים. ארצות הברית חששה גם מהיחסים המתהדקים בין מצרים לסוריה, שנתפסו כפתח לדריסת רגל סובייטית במזרח התיכון.

לפי גוטפלד, עוד קודם לכן ניסה הנשיא קנדי לדבר עם נאצר ונכשל, גם מפני שארצות הברית לא רצתה לממן את בניית סכר אסואן ואת מלחמתה של מצרים בדרום תימן. כך, אומר גוטפלד, נדחף נאצר לחלוטין לזרועות הסובייטים, והתפתחה אצלו גישה אנטי אמריקאית אמוציונלית ממש.

יש הטוענים שארצות הברית ראתה בסכסוכי הגבול בין ישראל לסוריה באזור המפורז של הגולן פתח להפלת הממשלה הסורית. ברית המועצות ראתה את עצמה כעת מחויבת למצרים ולסוריה ועל כן להתנגדות לישראל. ב-1966 ביקר ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין במצרים, כדי לחזק את הברית בינה לבין סוריה. ואמנם, אחת הסיבות העיקריות לפרוץ המלחמה היתה היחלצותו של נאצר להגנת סוריה מפני מתקפה ישראלית.

ערב המלחמה דיווח המודיעין הרוסי למצרים שישראל מרכזת כוחות בגבול סוריה במטרה לתקוף אותה. על פי ההשערות, כוונתה של מוסקווה היתה להרתיע את ישראל, שאכן איימה במתקפה כזאת. נאצר הגיב בחריפות, דרש מן האו"ם לצאת מסיני וסגר את מיצרי טיראן. לא ברור עד כמה עמדו הסובייטים מאחורי חריפות התגובה של נאצר, אבל על פני השטח הם העניקו לו גיבוי.

הצעד המאיים של נאצר נבע מחישוב מוטעה והעמיד את שתי המעצמות בדילמה קשה. באופן מוצהר, שתי המעצמות רצו ביציבות, ופעולות קיצוניות לא תאמו את האינטרסים שלהן. מבחינת ארצות הברית, אומר פרופסור גוטפלד, מלחמה פירושה משבר אנרגיה ושיבושים באספקת הנפט הערבי לה ולבנות בריתה. רוסיה, מצידה, קראה להפסקת אש מעל במת האו"ם יום אחרי פרוץ הקרבות. היא אף לא נעתרה לבקשה הערבית להתערב ישירות בקרבות בתחילת המלחמה.

כעבור ארבעה ימים, כשישראל התקדמה לעבר דמשק והעמיקה את התבוסה המצרית תוך התעלמות מדרישת האו"ם להפסקת אש, התגבשה החלטה ברוסיה לנתק את היחסים עם מדינת ישראל. ברית המועצות הודיעה בשלב הקריטי ההוא לארצות הברית שאם היא לא תבלום את ישראל, ייאלצו הרוסים לעשות זאת בעצמם. מעדויות של טייסים בצבא הסובייטי מ-1967 עולה שהמטוסים שלהם חומשו ונתנה להם הוראה להמריא, בלי שיימסר להם היעד. עד לרגע האחרון, בו התקבלה ההוראה לבטל את המשימה, היו הטייסים בטוחים שהם עתידים להפציץ את ישראל. גם אנשי חיל הים הרוסי קיבלו פקודות לתקוף, ככל הנראה, את חיפה.

ארצות הברית נקטה פעולה כפולה ביחס לאזהרה. מצד אחד היא הורתה לכוחות הצי השישי להתקדם לאזור כדי להגן על ישראל מפני מתקפה סובייטית. מצד שני, היא הפעילה לחץ על ישראל לסיים את המלחמה ולעצור את המשך הכיבושים. בסיכומו של דבר התלכדו למעשה המעצמות והצביעו יחד על הסכם הפסקת אש שאינו כולל דרישה לנסיגה ישראלית מן השטחים שנכבשו.

בתום המלחמה, כאשר הצבאות הערבים מובסים, נרשם גם נצחון אסטרטגי אמריקאי על האינטרסים הסובייטיים. מעמדה של ישראל בעיני ארצות הברית כבת ברית ראויה קיבל אישוש שלא השתמע לשתי פנים. "ארצות הברית השקיעה מיליארדי דולרים וניהלה מלחמה עקובה מדם בוייטנאם, ובכל זאת לא השיגה אף מטרה", אומר פרופ' גוטפלד ומוסיף: "לעומת זאת, ב-67' וב-73', בלי קורבן אחד מצידה, היא פירקה את אחיזתה של ברית המועצות במזרח התיכון". אולם, לדבריו, גם מדינות ערב וגם ישראל הן נכס אד-הוק, והשקפת ארצות הברית מוסיפה לראות את הקשר עם ישראל כאינטרס, ולא כיחסי ידידות.

ברית המועצות, לעומת זאת, עמדה במצב קשה מול מדינות ערב, לאחר שלא נחלצה להגנתן ברגעים הקריטיים. לרגע היה חשש שמשטרו של נאצר יתמוטט בעקבות המלחמה, עקב אי יציבות פנימית. אולם בגילוי תמיכה נדיר מבחינה היסטורית התייצבו ההמונים המצרים לצידו של נאצר, ומנעו הפיכה. כך ניצל בעל בריתה העיקרי של ברית המועצות במזרח התיכון. כדי לא לאבד את המעמד האסטרטגי החשוב במזרח התיכון, הסובייטים ניתקו במופגן את היחסים עם ישראל. החימוש מחדש של מצרים וסוריה אפשר להם להוסיף ולהצטייר כפטרוני הערבים, אבל גם כגורם מאזן. הנוכחות של מומחי הנשק הסובייטים במדינות ערב גם איפשרה לברית המועצות לפקח על המצב ולמנוע הידרדרות אזורית.

כחצי שנה אחרי המלחמה, בתמיכת ברית המועצות וארצות הברית גם יחד, גובשה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 242, הקוראת לנסיגה ישראלית מן השטחים שכבשה, תמורת שלום כולל בחסות האו"ם. כך ששתי המעצמות ראו בחיוב, לפחות באופן גלוי, הסדר אזורי והכרה של מדינות ערב בישראל. עם זאת, מדינות ערב סירבו לדון בהכרה כזאת, וגם ישראל לא הביעה עניין גדול בהסדר איתן ובפתרון בעיית הפליטים.

ברית המועצות קידמה עוד יוזמה של שלום על בסיס החלטה 242, אבל ארצות הברית של הנרי קיסינג'ר הציניקן, אז יועץ הנשיא לביטחון לאומי, ראתה ביוזמות הסובייטיות מזימה להשתלט על המזרח התיכון. קיסינג'ר, לדבריו, "לא רצה בהצלחה מהירה". ארצות הברית גיבשה תוכנית משלה, שלא כללה נסיגה מן הגולן ומהגדה, אלא רק מסיני. ישראל סירבה לתוכנית זאת.

אחרי מותו של נאצר ב-1970, נראה היה שסאדאת מתעתד לסיים את הרומן המצרי עם רוסיה ומחליש את הגורמים הפרו סובייטים במדינה. ברית המועצות למדה מטעויות העבר, ומיהרה לחתום איתו על הסכם ידידות ארוך טווח. סאדאת יצא למלחמת יום כיפור בידיעה שברית המועצות תומכת בו ונעזר בנשק שהזרימה לו בשלבים הראשונים של המלחמה, בשעה שהאמריקאים מהססים אם להפעיל את הרכבת האווירית של נשק לישראל.

רק אחרי שנוכח שהצלחתו היחסית במלחמה לא סייעה לו, החליט סאדאת לנטוש את הצד הסובייטי ולהתחיל במדיניות פרו אמריקנית. בהסדר שהתקבל מאוחר יותר בוועידת ז'נבה, בה השתתפה ברית המועצות, היה משקל רב לדיפלומטיה האמריקאית. הסדר הפרדת הכוחות ב-1975 ושיחות השלום בין ישראל למצרים ב-1977 ביססו סופית את ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון.