"שלב א': כשאני מרגיש סימני זיהוי עצמיים המעידים שהמצב הולך ומסלים, מתח גובר, פוטנציאל להתנהגות אלימה פשוט לקחת פסק זמן. לצאת מהבית, ללכת לאימא, לחבר, אפשר להתקשר ליאיר, להגיד לו 'יצאתי מבית, אני לא יכול לראות את הפרצוף שלה'. רק אחרי שנרגעים לחזור הביתה ולדבר על אותו אירוע". זה אחד השיעורים שיאיר אפטר, עובד סוציאלי, מעביר למטופליו גברים עם בעיית אלימות במשפחה.
אפטר משמש כמדריך בקבוצות למניעת אלימות של נעמת. הגברים שמגיעים אליו לא עושים זאת מרצונם הטוב, או בגלל עודף זמן פנוי. איום בגירושין הוא הסיבה, או אולטימטום של בית משפט שמשמעו: טיפול גמילה מאלימות או כלא. בשונה מגמילה לסמים, בקבוצה של אפטר לא סופרים כמה זמן עבר ללא אלימות, אבל יש שיעורי בית: להכין לאשתך ארוחת בוקר, לרשום את שלושת הדברים שהכי מכעיסים אותך אצלה, לחשוב על אדם אחד שאתה נותן בו אמון. אין סטטיסטיקות עד כמה הטיפולים עוזרים, אבל הם בטח יותר טובים מסתם לשלוח גבר מכה לכלא.
קבוצה גם לנשים
"כמו שאפשר ללמוד לקרוא, אפשר גם ללמוד להיגמל מאלימות", אומר אפטר, שמקפיד לקורא למטופליו "בעלי התנהגות אלימה", ולא גברים אלימים. "המטרה היא לא להדביק סטיגמות, אלא להראות להם שהאלימות היא רק מרכיב אחד באישיות שלהם, ושהם יכולים לשנות אותו". ויש גם נשים אלימות, שמקבלות טיפול נפרד. "לטיפול יש שתי מטרות: ללמוד להימנע מהתנהגות אלימה, ולהתמודד עם מצבי קונפליקט", אומר אפטר. "אנחנו עובדים הרבה על הדינמיקה של הכעס, שהוא רגש משני לרגשות אחרים כמו חוסר אונים, עצב וחרדה. נשים מחצינות את הרגשות שלהן בצורה מילולית, אצל גברים, כשנגמרות המלים - מתחילות הידיים".
לפעמים הגברים מגיעים אחרי המכה הראשונה, לפעמים אחרי שנים של אלימות, אחרי שהפנימו מודלים מצ'ואיסטים בבית הוריהם. זו כבר אומנם קלישאה, אבל צריך לציין שבקבוצה יש גם מהנדס ורופא, לא רק מובטלים מדרום תל אביב. "ההנחה הבסיסית היא שאלו גברים שסובלים מחסכים רגשיים ומחסכים במיומנויות תקשורת. כל שיעור מתחיל בהרפיה, הם לומדים להתנתק מהמחשבות, לעבוד על הגוף. אחר כך עובדים על אירוע מסויים בינם לבינם זוגתם, מדברים על הכעס, על התקשורת עם בת הזוג. הקבוצתיות מספקת להם תמיכה".
"אני לא סניגור, אבל יש לי אמפטיה"
בכלל, נראה שאחרי שבע שנים שהוא מטפל בגברים מכים, לאפטר יש הרבה אמפטיה אליהם. הטיפול מגלה דברים שכותרות בעיתונים לא חושפים. "אני לא סניגור שלהם, אבל אני אמפטי. הגברים האלה הם קורבנות של הסביבה בה גדלו ושל הנורמות המשתנות. אלימות היתה שפה מקובלת. לתנועה הפמיניסטית יש חלק גדול בכך שיום אחד העולם קם ואמר שזו לא שפה יותר, שבעיות פותרים בדיאלוג. 20 שנה מגדלים את הגברים על קודים של גבריות, של קשיחות ואי החצנת רגשות. פתאום הם מתחתנים והם צריכים להתנהג אחרת לגמרי.
"אלו גברים שבאים ממשפחות פטריארכליות, מלחץ יומיומי, כולל כלכלי, חינכו אותם להיות נוקשים וחסרי יכולת להתפשר, גם הנשים שלהם סובלות מחסכים שונים. התגובה שלהם היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אם את היית בחדר שכולם דוחפים, גם את היית דוחפת. אחד החלקים החשובים בטיפול הוא החשיפה העצמית של המטפל. מדבר איתם על גבריות, על מיניות. כשהבת מקללת את אבא שלה 22 פעמים ובפעם ה- 23 הוא מעיף לה סטירה אני יכול לדמיין את עצמי בדיוק באותה סיטואציה, רק שלי יש מודעות רבה יותר, אז אני לא אכה".