"בעת שפרצה המלחמה הייתי סטודנטית באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בחוג לספרות אנגלית", מספרת חנאן עשראווי, "אתה מבין איזה עולם? אתה מבין איפה זה תפס אותי?". עשראווי אמנם הפכה מאז לדוקטור לספרות השוואתית של ימי הביניים, אבל נראה שחוויות הלימודים של כעשור בחו"ל מתמצים עבורה לשישה ימים בחודש יוני 1967. "הימים האלה היו כמו רעידת אדמה עבורי. כל החיים שלי וכל ההבנות שלי על החיים קרסו בתוך שבוע אחד. מעולם לא האמנתי שביתי יהפוך לכבוש".
"אחותי למדה גם היא באוניברסיטה בביירות", אומרת עשראווי, "ואני זוכרת את שתינו צמודות למקלטי הרדיו ומאזינות לידיעות הקשות שהגיעו מפלסטין. הקשבנו בעיקר לרדיו בי.בי.סי באנגלית, והבנו שאנחנו נוחלים מפלה. לרדיו בערבית העדפנו שלא להקשיב, הוא לא היה חדשותי כל כך או אובייקטיבי. היו שם בעיקר שירי הלל וסיסמאות, אבל לא שום דבר על המתרחש בקרבות ממש".
דאגתה של עשראווי התעצמה במהלך המלחמה בשל נסיבות אישיות. קווי הטלפונים נפלו, ככל הנראה בשל ההפצצות המרובות שארעו באזור, והאחיות לבית עשראווי לא הצליחו לתפוס אף אחד מבני משפחתן או ממכריהן ברמאללה: "היינו מודאגות נורא".
אחרי מספר ימים הפכה הדאגה לגדולה עוד יותר: "קיבלנו ידיעות, שהסתמכו על שמועות, על כך שרמאללה נכבשה על ידי הישראלים ושיש שם הרס גדול. ובתוך השמועות האלו הגיעה אלינו גם ידיעה של מישהו שאמר שהבית שלנו ברמאללה הופגז, ונהרס עד היסוד. אני זוכרת בדיוק את ההרגשה שלי אז. הייתי בטוחה שכל משפחתי נהרגה. לאורך כמה ימים אחותי ואני ישבנו ביחד ובכינו. היינו בטוחות שאנחנו היחידות שנותרו מהמשפחה".
אבל לאחר כמה ימים הגיעה הודעת ההרגעה מרמאללה. "אחרי המלחמה יצרנו קשר עם הצלב האדום, שהתקשרו לקונסוליה האמריקאית בירדן וביררו לגבי משפחתנו", אומרת עשראווי. "הם מסרו לי ולאחותי הודעה קצרה, שכבר לא האמנו שנשמע: 'המשפחה שלכן בסדר, השמועות על מותם לא היו נכונות'. אי אפשר לתאר את ההרגשה שלנו ברגע ההוא, היינו כבר בטוחות שאיבדנו הכל".
זכות הצעקה
עשראווי, לימים אחת הדמויות הבולטות ביותר במאבק הפלסטיני לעצמאות, מתייחסת גם להשלכות הלאומיות שהיו למלחמת ששת הימים על הפלסטינים: "על הפלסטינים עבר תהליך טבעי שהיה קורה אצל כל בן אנוש, שהתבטא בכך שכל ניסיון למחוק את הזהות נענה בתגובת נגד. כבר בימים שהיינו תחת שלטון הירדנים הייתה דחיפה לפלסטיניות שלנו, מפני שהממשל ניסה לשכנע אותנו שאין מקום כזה, פלסטין. שאנחנו אזרחי ירדן הגרים בחבל ארץ השייך לירדן.
"יותר מהניסיונות הכושלים האלו של הירדנים לשלול את הפלסטיניות שלנו, הרי שאחרי הכיבוש הצבאי הישראלי של 1967 התחדדה הזהות הלאומית הפלסטינית בצורה ברורה ומובהקת. תוך יום הפכנו להיות כבושים. הפכנו להיות כפופים לצווים שמנעו מאיתנו את זכויות היסוד הכי בסיסיות. לא היתה לנו ברירה מלבד להתגונן בעצמנו. גם אנשים שהטבע שלהם לא היה לאומני, או לא כוחני או מיליטנטי, הצטרפו למאבק לשחרור פלסטין, כי פשוט לא היתה שום ברירה. לא היו מילים אחרות לתאר את מה שאנו מבקשים לעשות, מלבד 'מאבק', 'שחרור', 'מרד' ו'מהפכה'".
"תבינו", אומרת עשראווי, "הפלסטינים הם כמו כל עם בעולם. כל ניסיון למחיקת זהות של עם, לא רק שאין לו סיכוי, אלא שהוא מביא בהכרח לתוצאה ההפוכה. אם עד שנת 1967 היינו אומרים שאנחנו פלסטינים, אחרי המלחמה הזו ותחילת הכיבוש התחלנו כבר לצעוק את זה".