פוטש מרצון

ב-28 במאי 1967 מדינת ישראל החסירה פעימה. כמעט שבועיים קודם לכן, ביום העצמאות ה-19, שחל ב-15 במאי, הפרה מצרים הסכם בינלאומי עם ישראל שהושג בעקבות מלחמת סיני (1956), הצעידה את צבאה לצפון חצי האי סיני וסילקה את כוח האו"ם מאזורי הגבול. ממשלת ישראל ה-13 טולטלה בין שאיפה לסיים את המשבר בהליך מדיני בתיווכה של ארצות הברית, לבין לחץ כבד מנשוא של אלופי המטכ"ל ומפקדי האוגדות, שתבעו לצאת למלחמה כבר עכשיו, פן תאבד ישראל את כושר התגובה ההרתעתי שלה. אזרחי המדינה שקעו לתחושת אופק מעורפל. הממשלה נתכנסה פעמיים באותו יום. בישיבת הבוקר תמכו ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין ביציאה למלחמה, אך עמדות השרים נחלקו בעד ונגד שווה בשווה. בישיבת אחר הצהרים, על פי דיווחיו של שר החוץ אבא אבן בעקבות מגעיו עם נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, נשיא צרפת שרל דה גול, ומנגד איומי ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין, הסכים ראש הממשלה לדחות בשבועיים-שלושה את התגובה הצבאית, כלומר להמשיך בהמתנה.

אזרחי ישראל שידרו תחושה כי רף ההמתנה נחצה והגיעה עת ההכרעה. העם היה צמוד למקלטי קול ישראל, ערוץ המידע העיקרי, כדי לשמוע מה בפי הממשלה. הודעת הממשלה נוסחה על ידי השר ללא תיק ישראל גלילי, ועד הרגע האחרון הכניס בה שינויים בנוסח הדברים. בשל דוחק הזמן הוחלט כי ראש הממשלה יקרא את הדברים בשידור חי. ראש הממשלה עבר מלשכתו לאולפני הרדיו הסמוכים, במתחם הקריה בתל אביב, ובשעה 20.30 החל בשידור. לקראת סוף ההודעה הגיע למשפט בו נאמר "כמו כן נקבעו קווים להסגת הריכוזים הצבאיים...", אלא שהמילים "קווים להסגת" נמחקו והומרו ב"קווי פעולה להזזת". התיקון נערך בכתב יד. לפי תיאורו של ד"ר מיכאל אורן, בספרו "שישה ימים של מלחמה", עדשת מגע שהורכבה על עינו הימנית בעקבות ניתוח קטראקט זזה ממקומה. כתוצאה מכך התקשה אשכול לקרוא את התיקון. המשפט המלא, המתוקן, היה "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הריכוזים הצבאיים מגבולה הדרומי של ישראל ולפעולה לשמירת זכויותינו הריבוניות...". עם ישראל, הצמוד למקלטים, שמע ראש ממשלה שלשונו מקרטעת ותחושת חוסר הביטחון הקיימת גברה.

כישלונו של אשכול היה כפול. לא רק שהחלטת הממשלה בישרה על המשך ההמתנה, שהיתה ממילא שנואה על העם, אבל יותר מכך תקלת הלשון שימשה עילה ליריביו של אשכול לבסס את טיעוניהם כי האיש אינו מתאים לשאת בכהונת שר הביטחון. בראש החץ במתקפה נגד מנהיג מפא"י עמדה קבוצה מגובשת של אנשי ביטחון שפרשו ממפא"י והקימו בקיץ 1965 את סיעת רפ"י, ששלושת אישיה הבולטים היו ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן גוריון, רמטכ"ל מבצע קדש-מלחמת סיני, משה דיין, ומנכ"ל משרד הביטחון וסגן שר הביטחון עד לא מכבר, שמעון פרס. אשכול הציג קבלות שהעידו על טיב מנהיגותו כשר ביטחון, דהיינו התעצמות כוחו של צה"ל, שיפור יכולתו המבצעית, ראשית העברתו מאוריינטציה צבאית אירופית לאמריקנית (הקיימת עד היום הזה). מעל הכל, אשכול היה משוכנע כי יוכל להוביל את צה"ל לניצחון במלחמה הניצבת על הסף. דיין, כחבר כנסת בסיעה אופוזיציונית חדת שיניים שחייל את עצמו לצה"ל וערך סיור ביחידותיו בהסכמת אשכול, אישר אמנם את דבריו של ראש הממשלה לגבי טיב הפיקוד והיכולת המבצעית, אך עם זאת הצטרף לטיעון של בן גוריון ושל פרס לפיו ההנהגה הקיימת איננה מסוגלת להפעיל את צה"ל כיאות.

אשכול קרא במדבר. העם כולו כבר היה מגויס, מפקדי צה"ל זעמו, ראש האופוזיציה (מח"ל – היום ליכוד) מנחם בגין פעל להקמת ממשלת ליכוד לאומי, ראש האופוזיציה הקטנה יותר, בן גוריון, ששנא את אשכול יורשו בכל לבבו ובכל נפשו, רצה בהדחתו ופקפק בכישוריו להנהיג את העם למלחמה. ממנו הוביל עוזרו הראשי, פרס, את הקריאה כי יש צורך בהתחפרות, עד שתימצא מדינה שתעניק לישראל מטריה צבאית (כמו במבצע קדש-מלחמת סיני ב-1956). אז, בראשונה, הייתה הידברות בין בגין לבין בן גוריון, שהביאה בעקבותיה פיוס, אמנם בעירבון מוגבל, בין שני היריבים ההיסטוריים.

המחלוקת בין אשכול לבין המטה הכללי התמקדה, כהגדרת פרופסור אריה נאור במחקר העתיד להתפרסם בקרוב, בשאלת המשקל הראוי שיש לתת לממד המבצעי לעומת הממד המדיני. זוהי מחלוקת בעלת שורשים היסטוריים, אשר הגיעה לאחד משיאיה בימי ההמתנה, כאשר גורמים צבאיים ערערו על עליונות השיקול המדיני בקביעת האסטרטגיה הלאומית, ודומה כי המערערים לא היו רחוקים מערעור גם על סמכות הממשלה המכהנת, להורות לצה"ל מה לעשות ומה לא לעשות.

סימוכין לכך מצויים בריאיון שהעניק הבוטה במבקריו של אשכול, מפקד האוגדה אריאל שרון, לד"ר עמי גלוסקא שהופיע בספרו "אשכול, תן פקודה!". שרון סיפר: "אחרי הפגישה הראשונה (של האלופים, 28 במאי) עם אשכול... הפעם הראשונה הייתה לי הרגשה וצריך להודות... האם במדינת ישראל יתכן מצב שהצבא יתפוש את השלטון... אמרתי לרמטכ"ל אז ולאנשים אחרים שהיו, שבעצם זו פעם ראשונה שנוצר מצב שהדבר הזה יכול לקרות... אחרי הפגישה (הנוספת) ב-2 ביוני... אני אמרתי שלו היינו בשלב מסוים... קמים ואומרים, תשמעו אתם (הממשלה), ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל... אתם (הממשלה) מתבקשים להיכנס לחדר סמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה...".

צריך לציין כי כעבור שנים, בעת מבצע של"ג ב-1982, עמד שר הביטחון שרון במצב דומה. קצינים בכירים בכנס הסגל הפיקודי הבכיר של צה"ל ביקרו אותו קשות לאחר הטבח שערכו נוצרים במוסלמים במחנות הפליטים סברה ושתילה. במעמד זה חזר שרון על סיפור העימות עם אשכול ב-1967, ובפיו הייתה מעין בקשת סליחה. הלכתי אז יותר מדי, ואני מציע לכם ללא ללכת בדרך זו, אמר לחבריו.

תחושה של מעבר חד מדיאלוג למעשה הוצגה על ידי בן גוריון בישיבת סיעת רפ"י, ב-29 במאי, ביום שאחרי ההודעה בקול ישראל ואחרי מרי שיחם של האלופים ומפקדי האוגדות. וכך אמר בן גוריון, מקימו של צה"ל: "... יש שמדברים על הפיכה צבאית. זה יהיה האסון האחרון. רק זה מה שחסר לנו. יש הלך רוח כזה בצבא וזה מדאיג אותי. אני מאוד חרד". חבר בכיר אחר בסיעת רפ"י, חבר הכנסת עמוס דגני, גילה בישיבה אחרת כי במחנות בצה"ל תלו דגלים שחורים, לאות מחאה.

אשכול ניצב במרכזם של ארבעה מעגלים. הראשון, המערכה הדיפלומטית, השני, העימות עם האופוזיציה, השלישי, שיתוף פעולה בין המפד"ל, המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה לבין האופוזיציה, הרביעי, בתוך מפלגת העבודה. כל אחד מהארבעה הוא מסכת העומדת לעצמה. כל אחד מורכב ומסובך ומלא סתירות מבלי לדעת מה תהיה האחרית. היום, במבט לאחור, דומה כי מה שהכריע את אשכול הייתה מפלגתו, המערך (לשעבר מפא"י). זו אמורה הייתה להיות חומת המגן שלו, אך היא קרסה.

אין ספק שאשכול היה חייב להעלות קרבן לעם, אבל הוא התקשה להבין מדוע הקורבן הזה חייב להיות דווקא ראשו של "לוי בן דבורה", כפי שאהב לכנות את עצמו. הוא באמת האמין כי ניהולה המדיני והביטחוני של המדינה נעשה על הצד הטוב ביותר. היה זה אשכול אשר ערב קום המדינה היה משמשו בקודש של בן גוריון, כאשר ניהל את הסמינר המפורסם, בעקבותיו הקים את צה"ל ועיצב את דמותו. לפי מחקרים שונים היה אשכול בימים ההם האיש המרכזי לצידו של בן גוריון. בהמשך נשא בתפקיד בכיר במשרד הביטחון בתקופת התהוותו, וגם בשנים בהן כיהן כשר אוצר היה מודע מקרוב לנושאי ביטחון.

הקורבן שנדרש להעלות תבע עריכת שינויים אישיים בהנהגה ומסגרתיים בממשלה. על הפרק עמדו הדחת אשכול משתי כהונותיו או מאחת מהשתיים, ואף נפנפו לעברו ביורש, בן גוריון, מי שהכתיר אותו לראשות הממשלה וכעת היה חדור יצר נקמה. המועמד האפשרי לרשת אותו בתיק הביטחון היה אחד משני הרמטכ"לים לשעבר, יגאל ידין ומשה דיין, או אלוף במיל' יגאל אלון, שכיהן כשר בממשלה. בד בבד דובר על צירופן לממשלה של שתי המפלגות הגדולות באופוזיציה, גח"ל ורפ"י.

אשכול הסכים לשתף את גח"ל ורפ"י בממשלתו ובוועדת השרים לביטחון, אבל הוא לא היה מוכן לאפשר פגיעה במעמדו. שום אדם לא יכול היה לשכנע אותו כי יש הצדקה כלשהי לכך שיוותר על אחד משני כובעיו. כשנראה היה שלא יהיה מנוס מהעברת תיק הביטחון לידים אחרות, ניסו מקורבי אשכול לרקוח הצעות שיש בהן הענות לשינויים מבלי שהוא יוותר על התפקיד. ההצעה הראשונה הייתה למנות לצידו "מועצת מלחמה" שיכהנו בה שלושה רמטכ"לים לשעבר, יגאל ידין, משה דיין, חיים לסקוב, ועמם יגאל אלון.

במוסדות המרכזיים של המערך, הלשכה, הוועדה המדינית והמזכירות, דחו בתחילה את כל ההצעות שהתייחסו הן לשינויים בהרכב הממשלה ובוודאי לחילופים בצמרת. חמת ראשי המערך, בייחוד במפא"י לשעבר, יצאה דווקא על רפ"י, כי ראו בה המקור לכל הצרות. בעניין זה פעל שמעון פרס באדיקות רבה לצדו של בן גוריון. בשמו של בן גוריון הוביל את הקריאה מפה לאוזן כי צה"ל אינו כשיר למלחמה, ועליו להתחפר עד אשר יהיה תקין דיו כדי לעמוד בשער. בן גוריון גם אמר דברים דומים לרמטכ"ל יצחק רבין, ועל פי טיעונים המיוחסים לרבין, בן גוריון שבר את רוחו. בימים הבאים, כאשר הוכיחו לבן גוריון כי הערכתו את צה"ל אינה מבוססת הוא ערך נסיגה טקטית והסביר, "אתם יודעים שאני אזרח", רוצה לומר מנותק ממקורות מידע.

כאמור, המשקל הרב ביותר לכרסום במעמדו של אשכול בא מביתו הפוליטי. ראש עירית חיפה, אבא חושי, סניף בעל משקל וחשיבות, היה בין הראשונים שתבע מאשכול לשתף בממשלה את דיין ובגין. עמדתו של חושי היוותה סיוע רב ערך לרפ"י. כשנראה היה כי לא יהיה מנוס משינויים פרסונליים ניסו לבשל במפלגת השלטון את מועמדותו של אלון, בעל העבר הצבאי, בהנחה שיוכל להוות משקל נגדי לדיין. בעוד דיין שייך למחנה האחר, הניאו-פשיסטי, כפי שגולדה מאיר וישראל גלילי כינו את רפ"י, הרי אלון היה "עצם מעצמנו". הוא נפגש עם הפיקוד הבכיר וניסה לגבש תכנית מדינית צבאית שתוציא את הרוח ממפרשי האופוזיציה ותבלום את המראתו של דיין (יריבו עוד מתקופת הפלמ"ח). לגולדה מאיר, מזכירת המערך, שהייתה בין נושא המסר האנטי-דייני, אמר אשכול כי אלון ממלא תפקיד כעוזרו המיוחד לענייני ביטחון, אך סירב להיענות לבקשתה לפרסם על כך הודעה רשמית. לו שמע בקולה, אמרה כעבור זמן, היה מסיר מעל עצמו את הלחץ ואת הכניעה שבאה כעבור ימים ספורים.

יותר ויותר התברר לרפ"י כי לא ניתן להעביר את אשכול מראשות הממשלה, אך בהחלט יתכן שינוי בדמות צירוף שתי מפלגות האופוזיציה לממשלה. רפ"י התנתה את הצטרפותה לממשלה בהחזרתו של דיין לשירות צבאי פעיל או מינויו כשר ביטחון. בדיונים המוקדמים הציע פרס להעניק לדיין מעמד דומה לזה של הרמטכ"ל האמריקאי, דהיינו ראש המטות המשולבים, ולחילופין מפקד חזית הדרום או רמטכ"ל על, כך שבכל מקרה הוא יהיה מעל הרמטכ"ל או מעל אלוף פיקוד הדרום. פרס גרס כי במקרה כזו יהיה הוא הנציג של רפ"י בממשלה, שתוקם בשל מצב החירום. אבל דווקא לכך התנגדו ראשי גח"ל, שראו בכך הבעת אי אמון ברמטכ"ל וערעור מבנה הפיקוד בצה"ל. אם כך, המשיך פרס, הבה ננסה להביא למינויו של דיין כשר הביטחון. הצעה זו נתמכה על ידי גח"ל.

ראשי המערך לא רצו בצירופה של רפ"י, שפרשה ממפא"י והיתה למעשה אופוזיציה נשכנית לאשכול. גולדה התייחסה למנהיגי רפ"י כמוקצים מחמת מיאוס והעדיפה על פניהם את היריב המסורתי גח"ל, שמוצאו בתנועת החרות. מדוע, שאלה מאיר את בגין, אתם קושרים את הצטרפותכם לממשלה ברפ"י? בגין השיב: אי צירוף רפ"י יפגום בהשגת המטרה של הקמת ממשלת ליכוד לאומי.

רפ"י, מצידה, התנתה את צירופה במינויו של דיין כשר ביטחון, וקיבלה לכך את הסכמת גח"ל. לכך התנגד המערך, בטיעון שהדבר יפגע ביוקרתו של ראש הממשלה, שהוא גם שר ביטחון. אבל המאמצים המדיניים הבינלאומיים לא נשאו פרי וגם הכרזתו של נשיא מצרים נאצר, כי "מטרתנו היא להשמיד את ישראל, תהיה זאת מלחמה טוטאלית", סייעה לאופוזיציה. קבלת הפנים המלכותית שערך נאצר בקהיר למלך חוסיין, הלבוש במדי פילדמרשל, ופגישה ביניהם שנסתיימה בחוזה הגנה הדדי, חיזקה עוד יותר את הטוענים להרחבת הממשלה ושילובו של דיין בה.

והכרסום, כאמור, בא מבית. שלושה חברי כנסת צעירים, סגן שר המסחר והתעשיה אריה לובה אליאב, סגן שר החינוך אהרון ידלין וחבר ועדת החוץ והביטחון, גבריאל כהן, שנמנו על עתודת המנהיגים שבדרך, הגיעו למסקנה כי יש לבצע שינויים. השאלה היתה אילו שינויים. הם לא רצו לפגוע במנהיגותו של אשכול, אבל היה ברור להם כי הוא לא יוכל להמשיך להיות המחזיק הבלעדי בתיק הביטחון (סגנו בתיק זה, ד"ר צבי דינשטיין, עסק בנושאים אזרחיים) וייאלץ להתחלק באחריות עליו. הם גלגלו כל מיני אפשרויות שאלון ודיין בתוכן, אבל לצידו של אשכול, לא במקומו, כדי לשמור על מעמדו.

פעילות השלושה כרסמה בנפשו של אשכול. ב-31 במאי, בשעה שמונה בבוקר, זימן לביתו את מי שחש כי הוא הקרוב ביותר אליו מבין השלושה, לובה אליאב, והציע לו להתלוות אליו לנסיעה לתל אביב. בדרך אמר לו בשפתו המיוחדת: "שבו אתם פה, במקומי...". במילים אחרות, רמז כי חולפים בו הרהורי התפטרות. ברוך לשון, בשפת עדנה ובמיטב ההנמקות, ניסה אליאב להבהיר לאשכול כי חבריו והוא אינם מנסים להדיחו, אך נוצרו נסיבות שבגינן אין מנוס מלהפקיד בידי דיין ואלון את ניהול ענייני הביטחון כסגני ראש הממשלה או במינוי אחר.

אשכול הסביר כי משמעו של צעד כזה הוא הבעת אי אמון בו. "דמותך", השיב אליאב, "לא תיפגע ולא תיפגם". לשווא. אשכול לא הסתיר את השקפתו כי העברת הטיפול בתחומי הביטחון לכל דמות אחרת שהיא תהווה הבעת אי אמון בו. הוא לא היה מוכן לוותר וניהל מלחמת מאסף עזה נגד הדחתו, שכבר ריחפה מעליו. הוא אפילו רמז על נכונות לוותר על ראשות הממשלה ולא על תיק הביטחון, כי זה היה ציפור הנפש שלו.

אשכול לא שעה לאזהרות. למעשה, צמרת צה"ל לא רצתה בהחלפתו, גם כאשר השמיעו דברי ביקורת קשים שדומה כי אף ראש ממשלה לא שמע כמותם עד אז מפי ראשי צבאו. מספר שניים בצה"ל, ראש אג"ם, עזר ויצמן, שהיה ל-24 שעות אף רמטכ"ל בפועל, בעת שקצין רפואה ראשי ד"ר אליהו גילון הורה לאפשר לרמטכ"ל מנוחה של יממה בעקבות הלחצים, קרא לעברו: "המדינה נהרסת, אשכול, למה לך את משה דיין? מי צריך את יגאל אלון? תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנחנו ננצח ואתה תהיה ראש ממשלת הניצחון". ויצמן גם נקט באקט של מחאה, אבל אשכול התגדר בבקעת סרבנותו.

ב-1 ביוני 1967 בשעה 16.15 התייצב דיין בלשכתו של אשכול. כך תיעד את האירוע אביעד יפה, עוזרו הראשי של אשכול, ביומן הלשכה: "באופן פתאומי ומפתיע סיכם עמו ראש הממשלה על מינויו לכהונת שר הביטחון. החלטתו של ראש הממשלה נבעה בעיקר מתוך תחושה של 'מספיק, נמאס לי הלחץ הזה, ואם אין ברירה אחרת – יהיה דיין. אם העם רוצה בזאת באמת – יהיה זה הפתרון היחיד למצב'". אביעד יפה הוסיף: "אשכול הכריע למעשה לבדו, על דעת עצמו. כאשר הציע את תיק הביטחון לדיין לא כינס שום התייעצות ולא שאל איש מעוזריו ומקורביו".

"הוברר לי", אמר אשכול בוועדה המדינית של המערך, "כי אין רפ"י בלי דיין, ואין גח"ל בלי רפ"י, ואם אין אלה (בממשלה) הממשלה היא במצב מעורער, תוך שיתוק מוחלט של המפד"ל". אשכול דיווח שבעקבות חקירת שתי וערב שערך לדיין הגיע למסקנה: "דיין רוצה רק בתיק הביטחון ואין מנוס מזה". ואז, כתיאורו, "הגעתי למסקנה שמוטב לחדול להתמקח. החלטתי בלבי: ההיסטוריה, מה שאת רוצה לעשות – עשי מהר".

וכשנפרד מהתיק, בישיבת מזכירות מפא"י בערבו של ה-1 ביוני 1967, היה לבו כבד על חבריו. הוא קיווה, כך תיאר, שיהיה ברזל, דהיינו כוח עמידה, ברגלי החברים, אבל הם קיבלו רגלים קרות. אשכול נפרד מתיק הביטחון והעביר אותו לדיין.

ב-29 בספטמבר 1967, כארבעה חודשים אחרי האירועים, כתב אהרון ידלין, אחד ממובילי המהלך שהוביל להדחה, לאשכול, בעקבות דברי התקפה קשים שהטיח בו בן גוריון: "צר לי על אישיות (בן גוריון) שכולנו הערצנו אותה ושהשנאה על לא דבר העבירתו על דעתו. אך בכל יישותי הנני מתקומם נגד ההתנכלות לשמך הטוב ולדמותך האמיתית על ידי דברי דופי מרושעים... יודע אני שרבים ממיטב מוקיריך השביעוך מרורים בימי הכוננות והכיתור, ועל כן אני בא לאמר לך שאין דברי הקטרוג (של בן גוריון) מדברים ללב הציבור המוקירך כאחד הבונים הגדולים של מדינת היהודים, מיישב ארץ, בונה חברה, מעצב רוח טובה וסובלנות אנושית ביחסי אדם וזולתו ובחיי הציבור, מנהיג וחבר, אדם ומנהיג". האם ניתן לקרוא במשפטים אלה הבעת חרטה על חלקו בהדחת אשכול מתיק הביטחון?

דווקא מנהיג גח"ל, מנחם בגין, התחרט בצורה נחרצת יותר. אין ספק כי מה שחשב על אשכול לפני המלחמה התברר לבגין לאחר מעשה כנטול ממשות. היה לו, לבגין, את אומץ הלב להכריז: טעיתי. אבל אין ספק כי תביעתו הדרמטית של בגין להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה נועדה להמחיש את תחושתו לגבי חומרת מצבה של ישראל באותם ימי המתנה. היום, ארבעים שנה אחרי, קשה להמחיש את משמעותו של צעד זה מבלי להזכיר כי משנות ה-40', בימי ההתקוממות נגד הממשלה הבריטית והספר הלבן, ועד לאמצע שנות ה-60', ראה בן גוריון בבגין גרסא היטלראית, לא פחות. יום אחרי פנייתו של בגין לבן גוריון שינה האחרון את יחסו אליו מקצה אל קצה ואף נתן לכך ביטוי בכתובים.

אלא שבגין, אחרי שהיה לאחד ממעצבי מדיניותה של הממשלה, נוכח לדעת כי מה שראה מבחוץ לא חפף בדיוק את מה שראה מבפנים. לפחות בתחילת דרכו בממשלה מצא בגין כי קיימת זהות מחשבתית בינו לבין אשכול, ראש הממשלה, וגם בינו לבין דיין, שבלי לחצו של בגין לא היה נעשה שר ביטחון.

אחרי מותו של אשכול ספד לו בגין בישיבת הממשלה: "ראש הממשלה הוכיח שכל הדברים שהיו קשורים כביכול בתדמיתו, היו דברי סלף. זה כלל לא נכון שלא היה מסוגל לקבל החלטות... כל מה שנתרחש במלחמת ששת הימים – אשכול היה ראש הצוות שבלעדי הסכמתו או יוזמתו לא היה מתבצע... ירושלים... רמת הגולן... איחוד ירושלים... עם ישראל צריך לדעת שלוי אשכול עשה הרבה מאוד בשבילו".

---------------------------
שלמה נקדימון, מחבר הספר "לקראת שעת האפס" (הוצאת "רמדור", 1968) – הספר הראשון על המשבר הפוליטי שקדם למלחמת ששת הימים. המחבר הוא חתן פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה, 1993