נמשיך במלחמה, נשנה את הדיווחים

ארה"ב כבר הייתה מחופרת כמה שנים בבוץ הוייטנאמי, אבל 1967 הייתה אחת השנים הקשות ביותר של המלחמה. גורמים ביטחוניים אמריקאים מאסו במפלות שספגו עד שנת 65', והחליטו לנקוט טקטיקות חדשות כדי להביס את הצפון. הפצצות מאסיביות של בסיסים ומאחזים בתוך כפרים, שימוש ב"עכברי מחילות", חיילים מיוחדים שזחלו לתוך הרשתות הסבוכות של המנהרות הוייטנקונגיות, ריסוס רעיל של מאות אלפי דונמים של גידולי אורז ושטחי יער, כל אלה, קיווה הממשל של לינדון ג'ונסון, יביאו את המפנה המקווה.

כמה מהקרבות הקשים ביותר של המלחמה התחוללו בשנה הזאת, כמו למשל מבצע "סוויפט" ו"קרב דאק", אחד הגדולים והידועים לשמצה בתולדות המלחמה, בו נהרגים 400 חיילים אמריקאים ו-1,200 וייטנאמים. במבצע "סידר פולז", למשל, השתתפו 16 אלף חיילים אמריקאים ו-14 אלף מצבא דרום וייטנאם. כשהוויטקונג החליטו לא להילחם וברחו ליערות דרך מערכת מנהרות סבוכה, השתמשו האמריקאים לראשונה במה שכונה "עכברי מנהרות", חיילים שתפקידם היה לזחול פנימה ולהילחם מתחת לאדמה.

למרות המאמץ המרוכז, סופה של המלחמה לא נראה באופק גם ב-67'. מפקד הכוחות האמריקניים בוייטנאם, הגנרל ווסטמורלנד אמנם הצהיר בסוף השנה: ב-65' יד האויב הייתה על העליונה. כעת אני בטוח שהוא מפסיד"... אבל בפועל האמריקאים נואשו מהסיכוי להסדר שלום ובבית הלכה וגברה המחאה נגד המלחמה. שר ההגנה רוברט מקנמרה התפטר בסוף השנה, משום שהנשיא לינדון ג'ונסון סירב להישמע להמלצתו להקפיא את מספר החיילים, להפסיק את ההפצצות ולהעביר את הלחימה לידי צבא דרום וייטנאם. בייאושו, פנה הנשיא ג'ונסון לקבוצה של מנהיגי אומה נכבדים לשעבר וביקש להיוועץ עימם. אולם גם הם, לא באו עם הצעה טובה יותר מ"לפרסם דיווחים אופטימיים יותר על תוצאות המלחמה".