מוות מאש כוחותינו

מאי 1967. גרתי ברחובות, הייתי אב צעיר לילד בן שלוש ואשתי הייתה בחודש השביעי להריונה. איומי הערבים לחיסול ישראל שהתחילו להישמע לאחר יום העצמאות הדאיגו מאוד את כולם וגם אותי. האם תפרוץ מלחמה? איך היא תסתיים? מה יעלה בגורל משפחתי?

בעקבות גירוש כוח האו"ם מרצועת עזה, חסימת מיצרי טיראן והזרמת כוחות מצריים לכיוון הגבול עם ישראל, התל גיוס מילואים. לאט, בהדרגה, שמעתי על חבר ועוד חבר או מכר שגויס, ורק אני נשארתי בבית. צו הגיוס שלי הגיע ביום שישי אחה"צ, כשבוע אחרי התחלת גיוס המילואים.

כמילואימניק הייתי תותחן בטנק שרמן. שובצתי לגדוד שריון של פיקוד הדרום (גדוד 226), שמאוחר יותר, בזמן הכוננות, צורף לאוגדה של אריק שרון. כראש חוליית הפצה, קיבלתי חבילת צווי גיוס לחלק. לפנות ערב סיימתי את חלוקת הצווים והגעתי לנקודת האיסוף שלנו ליד קפה פינתי ברחובות. בתרמיל שלקחתי איתי היו לי בין היתר מצלמה ורדיו טרנזיסטור. חיכינו הרבה זמן להסעה, רק בשעות הלילה המאוחרות הגיע האוטובוס שאסף אותנו והמשיך דרך נקודות איסוף נוספות בדרך לבאר שבע.

לבסיס שלנו במחנה נתן הגענו עם אור ראשון ומיד התחלנו לזווד ולחמש את הטנקים. לא היו מספיק מובילי טנקים, ולכן לפנות ערב התחלנו לנסוע "על השרשראות" לשטח הכינוס באזור ניצנה. נסענו במשך הלילה, ולפנות בוקר עצרנו באמצע הדרך לחניה. בערב שוב המשכנו. תקופת ההמתנה הייתה מלאת מתחים ודאגות. בכל בוקר היינו מתפזרים עם הטנקים וחונים תחת רשתות הסוואה. בערב קיפלנו את הרשתות והתכנסנו חזרה לחניון הלילה. היה לנו הרבה מאוד זמן פנוי שהעברנו בצורות שונות, בין היתר בשיחות וויכוחים על נושאים שונים, החל מכדורגל, דרך חיי משפחה ועד פוליטיקה - בעיקר בקשר למצב הביטחוני שנוצר.

חלקנו כבר היינו נשואים. נושא אחד שעלה כמה פעמים בשיחות אלה היה "מה יהיה אם תפרוץ מלחמה ואני אהרג בה. האם הייתי רוצה שאשתי תינשא שנית?". הדעות היו חלוקות, אבל נדמה לי שהרוב היה בעד שהיא כן תינשא שנית אם תמצא אדם מתאים.

כמה ימים לפני פרוץ הקרבות, נולד בנו הבכור של נהג הטנק שלנו אלי אמסלם ז"ל. לכבוד הולדת בנו, אירגן אלי מסיבה ממיטב מטעמי השק"ם, משולשי ופלה וטמפו. ביום שישי האחרון לפני תחילת המלחמה, התחילו להוציא טיפין טיפין אנשים לחופשות קצרות של 24 שעות. הראשון שיצא היה אלי, שהספיק לראות את בנו התינוק. כיוון שאשתי היתה בהריון מתקדם, זכיתי להיות הבא בתור. כשחזרתי מהחופשה הקצרה נפסק סבב החופשות. אחרי איש כבר לא יצא יותר.

5 ביוני בבוקר, אחרי ההתארגנות הרגילה תחת הרשתות, שמענו בתחילת מהדורת החדשות של קול ישראל בשמונה בבוקר צפירות אזעקה. בהתחלה לא הבנו מה קרה, אבל תוך דקה-שתיים נשמעה הקריאה "סדין אדום" - האות לפתיחת המערכה. הורדנו את רשתות ההסוואה, זרקנו אותן הצידה והתחלנו לנוע. שדה הראיה שלי כתותחן טנק מאוד מצומצם. אפשר לומר שלא ראיתי דבר ממה שקרה סביבנו. בשלב מסוים שמענו את הודעתו של מפקד הטנק יעקב כלב בקשר פנים: "צוות שימו לב, כרגע אנחנו עוברים את הגבול" ואחרי שניה: "צוות קבלו תיקון, כרגע אנחנו מתחילים לדחוף את הגבול קדימה".

בשעות הצהרים נתקלנו בשני טנקי סיור מצריים מסוג P76. הטנקים שלנו השמידו אותם. לנו לא היו שום פגיעות. בשעות אחר הצהרים המוקדמת קיבלנו פקודה לעצור. העצירה נמשכה זמן מה. לנו זה נראה כמו יותר מדי זמן. הדאיג אותנו שאנחנו לא מתקדמים. רצינו לדעת מה קורה, למה עוצרים, אבל לא היה את מי לשאול. דברים כאלה לא שואלים בקשר. החלטתי לנסות לשמוע רדיו, אולי יודיעו משהו בחדשות. בתוך הטנק לא ניתן לקלוט שום דבר, כך שהוצאתי את הטרנזיסטור החוצה, העמדתי אותו על הצריח וניסיתי לתפוס תחנת רדיו ישראלית. תחנת הרדיו היחידה שהצלחתי לקלוט ושדיברו בה עברית מסרה שתל אביב ושאר הערים הגדולות בישראל בוערות, שהצבא המצרי המתקדם לתוך ישראל ושצה"ל מושמד. היה זה "קול הרעם" מקהיר. לא העלינו על הדעת שאפשר לשדר ברדיו בדיות בכמות כזאת. התחלנו לדאוג: אולי בגלל זה אנחנו לא ממשיכים להתקדם. אולי יחזירו אותנו להדוף את המתקפה המצרית.

בשעות אחר הצהרים המאוחרות זזנו לשטח היערכות לקראת התקפת לילה על אום-כתף. זמן קצר אחרי שהגענו לשטח ההיערכות התחלנו לספוג אש ארטילרית כבדה. ישבנו בטנקים עם מדפים סגורים. היו טנקים שנפגעו, אבל הנזקים היו קלים. לאחד הטנקים נקרע הזחל מפגיעה ישירה. ראינו אותו נגרר אחורה על ידי טנק אחר לאזור שקט יותר לתיקון.

בלילה התחילה המתקפה. תקפנו ונסוגונו לחלופין. לא הבנו למה אנחנו כל פעם נסוגים. מאוחר יותר הסתבר ששימשנו כהסחה, וההתקפה האמיתית הייתה של כוח צנחנים שהונחת ממסוקים בעורף המתחם. המקלע המקביל שלי התקלקל ולא הצלחנו לתקן אותו. בסביבות 2-3 לפנות בוקר נסוגונו לתדלק ולמלא תחמושת. הוצאתי את המקלע המקולקל ורצתי אתו לזחל"ם של החוליה הטכנית, בתקווה שיתקנו לי אותו. הטכנאים לא יכלו לעזור לי, כי לא היו להם חלקי חילוף. אחד הטכנאים סיפר שהם שמעו ברדיו שישראל הודיעה שהשמידה כ-400 מטוסי אויב. הדבר נשמע דמיוני לחלוטין. חזרתי מיואש לטנק. כיוון שאין לנו מקלע מקביל, איך נמשיך בלחימה? נירה פגזים במקום לירות במקלע? סיפרתי לחברי על הידיעה הדמיונית שזה עתה שמעתי. חשבנו על משמעות כל הדברים. קישרתי את אי ההתקדמות שלנו עם הידיעות על הצבא המצרי שפלש לישראל, על הערים העיקריות של ישראל שבוערות וההודעה הבלתי נתפסת של השמדת 400 מטוסים ביום אחד. המסקנה שהגעתי אליה אז היא שמצבנו רע מאוד. שהוא עד כדי כך רע, עד שהמשלה שלנו משקרת על מנת לעודד את העם.

לפנות בוקר התחלנו שוב להתקדם וזה הרגיע אותי. המצב כנראה לא כל כך גרוע. בקרבות בהמשך הצלחתי להשמיד תותח נ"ט שהיה לי אתו דו-קרב ונושא גייסות. לעבר כוחות חי"ר יריתי מספר פגזים במקום המקלע המושבת, עד שמפקד הטנק הורה לי להפסיק לבזבז עליהם פגזים ולהשאיר את הטיפול בחי"ר לטנקים אחרים, שהמקלעים שלהם היו תקינים.

לקראת הצהרים קיבלנו משימה להציב חסימה על הציר לנחל, על מנת למנוע מהמצרים להעביר תגבורת. היינו שתי מחלקות. הטנקים שלנו הוצבו בעמדות שולטות על ציר התנועה. חלק מהטנקים נשארו בתצפית ומחלק מהטנקים, כולל הטנק שלי, האנשים יצאו החוצה כדי להתמתח ולהשתחרר קצת. אני נשארתי בתוך הטנק וכתבתי גלויה לאשתי. גם אלי, הנהג שלנו, נשאר בטנק. פתאום שמעתי מבחוץ צעקה, "מטוסים!". זרקתי הכל ויצאת החוצה למקלע נ"מ. מטוס עבר מעל ראשי. היה זה אורגן עם סימון של חיל האוויר שלנו. מייד אחריו צלל לעברנו המטוס השני ופתח עלינו באש תותחים. עזבתי את המקלע ואמרתי: "אני לא יורה על מטוס שלנו".

היה לי ברור שהטנק שלנו יושמד ולכן צריך לנטוש אותו מהר. נכנסתי חזרה לצריח לקחת את החגור והעוזי כי חשבתי שאת המשך המלחמה אני אצטרך לעבור כחי"רניק. אלי שאל אותי: "מה קורה, מה עושים". אמרתי לו שאלו מטוסים שלנו, ולכן אני לא יורה עליהם. אני נוטש ומתרחק מהטנק. רביעיית האורגנים ירדה עלינו אחד אחרי השני עם הפסקות של שניות בודדות בין תקיפה לתקיפה. יצאתי מהצריח, קפצתי לסיפון ומשם לקרקע. בשניה שהייתי עוד על הסיפון ראיתי את המטוס היורה עלינו. בזמן הקפיצה למטה הרגשתי מכה בכתף, חטפתי רסיס. קפצתי לצד שמאל של הטנק (צד התותחן), אלי קפץ לצד ימין (צד הנהג), שם הוא נפגע ונהרג.

כל החבר'ה התפזרו והתרחקו מהטנקים. מייד אחרי שנגמרה תקיפת המטוסים הגיע למקום קצין לא מוכר וצעק לפזר את הטנקים על מנת להקשות על מטוסים לירות עלינו, במידה שיחזרו. רצתי לאחד הטנקים הקרובים אלי. הטנק היה פגוע. עליתי לצריח, הפעלתי את מכשיר הקשר ורציתי להודיע שהותקפנו על ידי מטוסינו. צבע הקירות הפנימיים של הטנק הפכו מלבן לאפור וכל הטנק היה מלא אבקה אפורה (אחר כך הבנתי שבגלל הפגיעה, ניתז הצבע של פנים הטנק מהקירות והפך לאבקה). מצאתי את קופסת הקשר של מפקד הטנק, מצאתי את כבל המיקרופון המחובר אליה, משכתי את הכבל בתקווה למצוא בקצהו את המיקרופון, אבל המיקרופון לא היה שם. מיקרופון המפקד (מיק 17) שהיה אז בשימוש היה עשוי בקליט וגם הוא התפורר כתוצאה מהפגיעה. ראיתי שאין מה לעשות, יצאתי מהצריח ואז שמתי לב שיוצא עשן מהמנוע. בתא המנוע של שרמן היו מורכבים מטפי כיבוי קבועים וידית ההפעלה שלהם היתה בתא הנהג. ירדתי לתובה, לפתח הנהג. מדף הנהג היה פתוח. חששתי להיכנס פנימה, פחדתי שהאש בתא המנוע תגרום לפיצוץ (השרמנים פעלו אז על בנזין). לא רציתי להיות בתוך הטנק אם זה יקרה. התכופפתי מבחוץ, הגעתי לידיות הפעלת מטפי הכיבוי וסובבתי את שתי הידיות. כשהתרשמתי שכבר לא מסוכן, שהאש בתא המנוע תכבה, נכנסתי לתא הנהג וניסיתי להתניע. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי והרחקתי את הטנק.

בתקופת ההמתנה, כשכל יום היינו מפזרים את הטנקים לחניון יום ומכנסים אותם חזרה בערב לחניון לילה, ביקשתי מאלי ללמוד לנהוג בטנק, והוא איפשר לי. באותו יום, אחרי תקיפת המטוסים, הידע החדש הזה היה לי לעזר. מהר מאוד הגיעו המפקדים, כינסו אותנו, עשו הערכת נזקים, ספירה ומיון הנפגעים. תוך זמן קצר הגיע מסוק ופוניתי לבית חולים סורוקה בבאר שבע. הופתעתי שם לראות פצועים עם עיניים קשורות בפלנליות. אחות הסבירה לי שאלו הם שבויים מצריים שנפצעו והובאו מעזה. מהאחיות נודע לי שצה"ל כבש את רצועת עזה. זאת הייתה הידיעה המוסמכת בעיני על הצלחות שהיו לנו במלחמה. היות והפציעה שלי לא הייתה קשה, קיבלתי בסורוקה טיפול ראשוני ופוניתי למרכז הארץ, להמשך טיפול בבית חולים בילינסון. הפינוי נעשה באוטובוסים, שהוסבו לאמבולנסים גדולים. חלק מהמושבים באוטובוסים האלה הוצאו ובמקומם הורכבו מנשאים להתקנת אלונקות. חלק מהפצועים שכבו על האלונקות האלה. חלק אחר, ואני בתוכם, ישבו על מושבי הנוסעים. נותחתי בבית חולים בילינסון ומכתפי הוצא הרסיס.

אחרי שלושה ימים קיבלתי חופשה קצרה מבית החולים. אני זוכר את הקנאה של מטפלת בתינוקת של שכנתנו כשהגעתי הביתה. היא קנאה באשתי על זה שאני רק נפצעתי. היא לא שמעה דבר מבעלה ולא ידעה מה עלה בגורלו, האם הוא עדיין חי.

מלחמת ששת הימים שלי הייתה קצרה, היא ארכה רק יומיים. גם מלחמתו של אלי היתה קצרה, אבל היה הבדל מהותי בינינו: חייו נגדעו במלחמה ההיא ושלי ממשיכים. נולדו לנו עוד שני ילדים והיום יש לי גם נכדים. לפני כמה שנים נפגשתי עוד פעם עם אלמנתו ונודע לי דבר מעניין על עבר משפחתו. סבו נרצח במרוקו על ידי ערבי כשאביו היה תינוק ואותו דבר קרה לאביו, שנהרג כשאלי היה תינוק.

את זכרונותי אלה אני מקדיש לזכרו של אלי אמסלם.