כישלונרים, אתם מוזמנים להישאר

האנשים שעמדו בחוד החנית הישראלי בחודש יוני 1967 זכו מאז למעמד מיתולוגי. דמותו של ראש הממשלה לוי אשכול אמנם דעכה בשל גילוי מחלת הסרטן בה לקה, אך הרמטכ"ל יצחק רבין הפך לשגריר ישראל בוושינגטון ואחר כך לראש ממשלה, מוטה גור ייזכר לעד כמי שזעק למכשיר הקשר "הר הבית בידינו" ושר הביטחון משה דיין חקוק בזיכרון הלאומי כשהוא נכנס בשערי העיר העתיקה, עם האלוף עוזי נרקיס, חבוש בקסדת פלדה.

אבל מה באשר לתמונת המראה של זיכרונות הגבורה הישראלים? מה קרה להנהגה הערבית של 1967, וכיצד היא נתפסת היום? ניתוח קצר מגלה שוועדות חקירה לא קמו, וגם אם נמצאו אשמים המנהיגים לא היו ביניהם.

פרופ' אייל זיסר, ראש החוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב, אומר: "חאפז אל-אסד היה אמנם בהנהגה הסורית, אך הוא הצליח להתמודד עם התבוסה, תוך שהוא זורק את האשמה על אחרים". אסד כיהן בשנת 1967 כשר ההגנה הסורי וכמפקד חיל האוויר, אך לאחר שלוש שנים של עימותים הוא הדיח את יריביו הפוליטים וכלא אותם. "ולמרות תוצאות המלחמה, הוא נשאר בתפקידו והפך לנשיא המדינה בשנת 1970".

"עם זאת, חשוב להבין", אומר זיסר, "שהמלחמה התרחשה בעת שסוריה הייתה נתונה בתהליכי עומק, שהחלו לפניה, והמשיכו למרות המלחמה. את עלייתו של אסד לא צריך להבין רק על רקע המלחמה, אלא על רקע תהליכים פנימיים, דוגמת עלייתם של כוחות חדשים, התחזקות הפריפריה ושינוי בייצוגם של המיעוטים בסוריה".

נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר היה בעיני רבים בעולם הערבי התקווה לניצחון על ישראל ולהשבת הכבוד הערבי למקומו. אולי בשל כך הקנה לו מעמדו את המשך השלטון עד למותו בשנת 1970, למרות הכישלון במלחמה. עם זאת, מאז מותו מתחולל במצרים קרב על דמותו: האם הוא היה מנהיג דגול שנחל כישלון אחד בדרך לניצחונות רבים? או שמא תבוסתה של מצרים ושל האומה הערבית כולה רובצת על כתפיו?

ד"ר מוסטפא כבהא, מומחה להיסטוריה המודרנית של מצרים, טוען שאת הקו האנטי-נאצריסטי עוררו שני הוגים חשובים. הראשון הוא עבד אל-עזים רמדאן, היסטוריון ופוליטיקאי מצרי שכתב את הספר השנוי במחלוקת "ניפוץ האלילים: דיוקנו של גמאל עבד אל-נאצר", ובו הוא מרסק את הילת הגבורה שנסבה סביב נאצר. האינטלקטואל השני הוא גמ'אל חמאד, שהיה קצין בכיר בימיו של נאצר ושנחשב היום להיסטוריון צבאי בכיר. ספרו של חמאד, "מסיני עד הגולן", מבקר באופן קשה את דרך ניהול המלחמה, שהובילה לנפילת שטחים ערביים לידי ישראל. שני האינטלקטואלים מפנים אצבע מאשימה לעבר האחראי לכישלון במלחמה, נאצר.

את הזרם השני מייצג האינטלקטואל המצרי מוחמד חסיין הייכל שפירסם טרילוגיה עבת מימדים בשם "מלחמת שלושים השנה". בספרו ניסה הייכל לטעון שמלחמת ששת הימים הייתה למעשה חלק ממאבק גדול אחד, שהחל בשנת 1947 והסתיים בביקורו של סאדאת בישראל בשנת 1977. הפרק על מלחמת ששת הימים נקרא "שנות הרתיחה" והוא בן אלף עמודים. הייכל מבהיר שם ששנה זו היתה שיאו של תהליך בו ניסו ישראל והמעצמות לפגוע במצרים. האצבע המאשימה שלו הייתה ברורה גם היא – המערב. אם מחפשים אשם בצבא המצרי הרי שהיה זה הגנרל המצרי עבד אל-חכים עאמר, שהתאבד כשלושה חודשים אחר סיום המלחמה. נאצר נתפס על ידו כפוליטיקאי דגול, שנפל קורבן לקציני צבא בינוניים ולמזימות בינלאומיות.

לדברי כבהא, "כישלונו של נאצר הודגש בימי שלטונו של סאדאת, ואילו השיקום של דמותו החל עם עלייתו של הנשיא המכהן חוסני מובארק, שבשנת 1967 שימש כמפקד בסיס חיל האוויר המצרי". בסופו של יום מזהה כבהא תהליך של נאצריזציה בחברה המצרית, כשדמותו, תהילתו ודרכו שבות להלהיב את תושבי מצרים.

"לפחות בדעת הקהל", אומר כבהא, "נשמעים תומכיו של נאצר יותר ויותר. ניתן גם לראות את זה באתר אינטרנט חדש שהושק לאחרונה, ושמוקדש כולו לנאצר. יש שם הכל: החל משירים שנכתבו עליו, דרך נאומים שלו, תמונות ומסמכים נוספים. ויותר מכל: האתר הזה הוא פופולרי מאוד במצרים".

לדברי פרופ' אשר ססר, מומחה להיסטוריה ירדנית ומנהל מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, "ירדן פשוט העמיסה את האחריות לכישלון מלחמת 67' על מצרים". ערב המלחמה חתמה הממלכה הירדנית על הסכם הגנה עם מצרים, ועל פי ההסכם הושמה החזית הירדנית תחת פיקודו של הגנרל המצרי עבד אל-מונים ריאד. "ירדן שמה את כל כף החובה עליו. ומבחינה אובייקטיבית הירדנים צודקים כי הוא באמת היה אחראי, והוא באמת הזיז כוחות על פי הבנת תמונת קרב מוטעית, ועל פי שיקולי קרב מצרים ולא ירדנים".

ססר סיפר שהרמטכ"ל הירדני אמנם הודח, אבל שהכישלון לא דבק במלך הירדני חוסיין. "יש הסכמה בירדן שאילו הם היו מפקדים על החזית שלהם, ולא הגנרל המצרי, אז התוצאות היו עשויות להיות אחרות. אך הביקורת הזו לא הופנתה באופן ישיר כלפי המלך חוסיין. בסופו של יום, המלך חוסיין, שהיה אז בן 32 בלבד, לא נתפס כאשם אלא כמי שעשה את המעשה הפטריוטי הנכון".

המלך חוסיין הבין זאת היטב ולכן אמר בנאומים שלאחר המלחמה ש"עמדנו יחד עם אחינו הערבים". זה היה רגע ההודאה בהפסד, אבל מצד שני אז גם השתנה הדימוי הבין-ערבי של ירדן, מ"קושרת קשרים עם ממשלת היהודים למדינה פטריוטית ערבית".