יום לפני הכניעה

"גבולות 67 הם רק שלב בדרך לחיסולה של הישות הציונית"; "אילו היינו נסוגים מהשטחים.. כבר מזמן היו נוחתים קסאמים בנתב"ג ומנתקים אותנו מן העולם"; "אין לנו מניין להתנתק ואין לאן להתכנס, בגלל הצורך להגן על קיומה של ישראל". את הדברים הברורים הללו השמיע לפני כמה ימים טומי לפיד, בתוכניתו השבועית ברדיו, "השבוע שלי".

בעוד שבימין לא חיכו לפיגועים, למטר הקסאמים בדרום והקטיושות בצפון כדי לדעת מראש את תוצאות "התהליכים המדיניים" והנסיגות למיניהם, "נזקקו" אחרים לצירוף המחריד של 1500 הרוגים במלחמת אוסלו, למלחמה בצפון, לעליית החמאס לשלטון והפיאסקו בעזה, כדי להתחיל להיזכר כיצד באמת פועל המזרח התיכון.

כך נולדה התפנית של לפיד, שבעבר תמך בהתלהבות ב"התנתקות". כך גם הבין הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, שמדינה פלסטינית משמעותה היא סופה של מדינת ישראל, ברגע שנחשף לחומר המודיעיני כשנכנס לתפקיד ראש אמ"ן. כך מגיע כל אדם סביר לאותה מסקנה, בלי קשר לדעותיו ולנטיותיו הפוליטיות, אם ברצונו להמשיך לחיות כאן.

אלא שקיימים ביננו מי שעדיין ממשיכים לפעול לכיווץ המדינה לקווי 67, "גבולות אושוויץ", כפי שכינה אותם שר החוץ לשעבר, אבא אבן ז"ל, שהיה הסמן השמאלי בממשלות שלאחר מלחמת ששת הימים, אך אפילו הוא היה מפוכח בהרבה משרת החוץ הנוכחית.

העיתונאים והפוליטיקאים הפועלים ללא לאות למסירת רמת הגולן, יהודה והשומרון, אינם מסוגלים לספק הסבר מה ימנע מהערבים לקבל מאירן נשק, שיטות לחימה ובניית ביצורים תת קרקעיים אדירים שבמלחמה האחרונה בלבנון לא היתה לצה"ל תשובה יעילה וזולה נגדם. אין להם כל תשובה איך למנוע את הפגזת כל מרכז הארץ בעשרות אלפי טילים, איך יצליחו להמריא מטוסים מנתב"ג ומבסיסי חיל האויר, ולאן בדיוק ניתן יהיה לברוח מהגהינום הזה. אין להם גם הסבר רציני מה יפצה על אבדן 70% מהמים של המדינה שמקורם ברמת הגולן והשומרון.

בזמנו היה השלום תירוץ לנסיגות, עד לקריסת הסכמי אוסלו בסערה לפני שבע שנים, למרות שהיו דו צדדיים למהדרין. הם נחתמו בחגיגיות על מדשאת הבית הלבן ויוזמיהם שזכו לפרס נובל, לא חלמו להחזיר אותו ולהתנצל בפני המשפחות השכולות שהותירו. חד צדדיותן של הנסיגות מלבנון ומעזה, שהרעו את המצב באופן דרמטי, באה לעולם כתוצאה מההבנה שתמו אשליות השלום. כך צומצם תזרים המזומנים של ועדת פרס נובל, אך זרם הדם שלנו דווקא התגבר.

כעת ברור שאפילו אם היו אי פעם שוליים טריטוריאליים שעליהם ניתן לוותר לצורך ביצוע ניסויי שלום ודם, היום הם אינם, והקו האדום של הבטחון המינימלי נמצא כבר הרחק מאחורינו.
לכן, מי שכעת קורא לנסיגה אין לו מה להציע פרט לדקלום המטומטם, המונוטוני והאפטי "כיבוש, כיבוש", והוא קורא למעשה לכניעה לערבים. מי שמקדם את הנסיגה הבאה איבד את האמונה בצדקתנו, נואש מעצם קיומה של המדינה, איבד כל מוטיבציה להילחם על עצם הקיום הפיזי, וכבר מחפש אלטרנטיבות. ניתן ללמוד על כך מפליטות פה, כמו למשל זו של עומרי שרון שצולם לפני שנים ע"י החוקר דוד ספקטור ואמר כי אם פרוייקט האי היווני יצליח אז "יש לנו מספיק כסף לשלם לכולנו וללכת מכאן" (nfc, 22.12.03). תמונה רחבה יותר סיפק לנו איש העסקים בני גאון כשאמר ש"המשק נשלט ע"י כ-300 איש...(ש) עסוקים בקניית נכסים במקומות בטוחים בחו"ל...בעבר היווה המגזר העסקי את עמוד השדרה לשמאל הפוליטי בישראל, כיום מרביתם מיואשים ... ועסוקים בהכנת מקלטים". "אותם אנשי עסקים שולטים בפוליטיקה גם בתקשורת". (ynet, 7.10.03).

אז מה היה לנו כאן? ברוני הכסף המפונקים, שמאלנים מיואשים השולטים בפוליטיקה ובתקשורת, דוחפים אותנו כעת להתאבד לאחר שבמשך שנים ניסו לשכנע אותנו עד כמה הצדק עם האוייב, כאשר להם מחכים כבר מקלטים מסודרים בחו"ל. גם על נתיב הבריחה הם כבר חשבו, והם חופרים עבור הרקיבון העליון מנהרת מילוט היוצאת מקרית הממשלה אל עמק הארזים בדרך לשפלה, בעלות של מיליארד שקל, על חשבוננו כמובן.

אבל החדשות הטובות הן שהרוב הגדול אצלנו התפכח מהאשליות, ודווקא כן מעוניין לחיות כאן גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיני הערבים. נסראללה שמכנה אותנו "קורי עכביש" אינו קורא את התמונה לעומק, אינו מבדיל בין העם לשכבה הדקה והרקובה שמעליו, ומתרשם מהתמונה המוצגת לו בתקשורת. הוא ומרעיו עתידים להיות מופתעים, לאחר שחולשת השלטון תפתה אותם לתקוף. אפילו טומי לפיד החל להוכיח זאת השבוע.