חזרה לשגרה בעזה

ימים קשים עברו, ועדיין עוברים, עלינו ברצועת עזה. לא הספקנו להתאושש מהריב הפנימי בין תנועת פתח לחמאס שהגיעו ביניהן להפסקת אש, עד שחזרו אלינו מראות השהידים והפצועים שנפגעו בהפגזות חיל האוויר הישראלי נגד מטרות אזרחיות ברצועה.

הבוקר המצב דווקא די נוח. אין את אותה מתיחות שהיתה באוויר מאז תחילת המריבה בין הפלגים. יש הרבה יותר מכוניות ואנשים ברחוב, היום זהו גם היום הראשון שבחינות סוף השנה מתקיימות בבתי הספר, אחרי שהיו סגורים בשבוע האחרון, ואנשים חוזרים למקומות העבודה.

מה שהיה בין פתח לחמאס כאילו נשכח בין לילה. אין חמושים ברחובות, אין את מחסומי האבנים – החיים חזרו לשגרה. המתח שישנו מתרכז עכשיו בציפיה להתקפה הישראלית, אחרי ההתקפה שהיתה אתמול על משפחת אלחייה ואחרי החלטת הקבינט מאתמול על חידוש החיסולים. בעזה מבינים שלא תהיה פשיטה יבשתית על עזה אלא רק פשיטות מהאוויר. מה שבעיני ישראל נראה כהתקפה על מחבלים נתפש בעזה כירי על אזרחים חפים מפשע, מכיוון שכולם יודעים שהאיש שהיה מטרת החיסול אתמול שהה בזמן הפעולה במסיבת עיתונאים סמוך לשגרירות המצרית, כך שהירי היה מכוון למשפחתו. חשוב להדגיש כי למרות היריבות בין הפלגים השונים, אין שמחה לאיד על פגיעה ישראלית באי שחמאס או פתח. כל מי שנהרג על ידי ישראל מוגדר כחלל, איש פשוט ושהיד.

נושא ירי הקסאמים אינו עולה כלל בשיחות בין הפלסטינים. זאת, מכיוון שברור לכולם שהגיעו להודנא מאחר והדבר אינו משרת את האינטרס הלאומי הפלסטיני, אלא את האינטרסים הפרטיים של יורי הקסאמים. הירי נתפס בעיני האנשים הפשוטים כמשהו שרק נותן תירוץ לתקוף את עזה וככזה הוא לא מקובל לא על ההנהגה ולא על האיש ברחוב.

כשאני מדברת על ימים קשים אני מתכוונת למשפחות בשכונתי שהיו נצורות כשבוע בבתיהן בגלל מטח היריות הממושך בין האחים היריבים, ממש מתחת למבנים ובתוך השכונה. הדברים החלו ביום ראשון שעבר, אז נחטפו אזרחים המשתייכים לאחד מהפלגים על ידי הצד השני ואז החל הירי. כל צד תפס לו עמדה והחל לירות לצד השני. כל צד הקים לו מחנה אימונים שלא היה בו למעשה כלום חוץ מחול. לאט לאט נוספו עוד ועוד חמושים לאזור, שהתמקמו במבנים ובגגות ופשוט ירו.

בימים האלה אני, בעלי וארבעת ילדנו הסתגרנו בבית והעברנו את הסלון לאזור שהיה מוגן מירי – בכניסה לבית, מול המעלית. במשך שבוע שלם ישנו ואכלנו באותו מקום. בימים הראשונים הילדים נבהלו מקולות הירי ועוצמתו שנשמעו בבירור ורצו ממקום למקום כדי לתפוס מחסה. מתוך סקרנות אני ובעלי רצינו להסתכל מהחלון מה קורה, אבל לא יכולנו לעשות זאת כי הירי היה ממש מתחת לחלון והילדים מיד ניסו להסתכל אחרינו.

ליריות בחוץ התווסף הקושי של קטיעת זרם החשמל, כך שנשארנו ללא רדיו או טלוויזיה למשך שעות ארוכות, מה שהקשה על העסקת הילדים. לשמוע חדשות לא היינו צריכים, כי יכולנו לראות הכל בלייב מתחת לבית שלנו. אבל לא ידענו מה קורה בשכונות אחרות. קשה לומר שנכנסנו לשגרה של פחד ומתח בבית, בעצם התרגלנו למראות החמושים ברחובות ולירי.

בכל התקופה הזו לא חשבתי בכלל ללכת לעבודה, וגם בעלי נשאר איתנו בבית. כבר מהיום הראשון אגרנו מזון כמו חלב, אורז, אטריות, קמח וסוכר כדי שלא נצטרך לצאת. פעם אחת בעלי נאלץ להביא פיתות מהמכולת הקרובה מאחר שלא היו חנויות או שווקים פתוחים. הוא ירד מהבית והאזור היה מאוד שקט. פתאום החל ירי אז רצתי לכיוון החלון לראות אם הוא הצליח להגיע או לא ומצאתי אותו רץ לכיוון הבית שלנו כשהחמושים ורעולי הפנים רצים לכיוון השני. כשהגיע לבית סיפר לי כי תוך כדי ריצה פגש ברעולי הפנים ברחוב, והחל ירי לעברם. זה היה ממש סיוט לחשוב על ירידה נוספת לרחוב, וגם להיות עם ארבעה ילדים בבית לא היה קל. בשכונה בה נמצא בית הספר שלהם יש מבנה של הביטחון הפלסטיני המסכל שהיה נתון להתקפות בלתי פוסקות מצד חמאס, כך שבית הספר נשאר סגור והכיתות לא נפתחו גם כאשר בחינות סוף השנה היו אמורות להתחיל.

רק היום הצלחנו סוף סוף לשלוח את הילדים לבית הספר. הם ייבחנו במקצוע אחד ויחזרו. אני כבר מתכננת לעזוב את העיר מיד לאחר היום האחרון של הבחינות, וניסע לחיפה, שם יהיה בטוח יותר לילדים, למרות שאת הגרוע ביותר כבר עברנו. אבל ההסלמה הצבאית הישראלית וההפגזות הממושכות לעבר בתים ומכוניות לא מאפשרים יציבות וביטחון. נשים רבות שיש להם קשרים משפחתיים מחוץ לרצועה – בירדן או במקומות אחרים – רק מחכות שמעבר רפיח יפתח והן יקחו את ילדיהן.

מצבם של השכנים אל היה טוב יותר. כמעט ולא ראיתי בימים האלה אף שכנה, מלבד מהא, שכנתי מקומה למטה שביקרה אצלי עם ילדיה. נתנו לילדים להתרוצץ בבית ועשינו עוגה, כדי לצאת קצת מהשגרה. בתה הקטנה של מהא, בת שלוש, בכתה בכל פעם ששמעה את הירי, ושאר הילדים היו מתעוררים בשלוש-ארבע לפנות בוקר לקול הירי ולא מצליחים להירדם. הילדים לא דיברו הרבה על מה שמתרחש, רק שיחקו כשאחד מהם מכריז "אני פתח" ואילו אחר עונה לו "אני חמאס" .