לממן, לא למגן

מיליארד שקל - זוהי עלות מיגון היישובים הנמצאים במרחק של עד שבעה קילומטרים מעזה - יישובי עוטף עזה. היישוב המרכזי שבהם הוא, כמובן, שדרות. המיגון כולל בניית מקלטים או חדרים ממוגנים בבתים שאין בהם כאלה, ובניית הגנות למיניהן במבני ציבור - גם אם באותו מבנה ציבור יש כבר מקלט, אבל זמן ההתרעה של נפילת רקטת הקסאם אינו מאפשר הגעה למקלט. בהגדרה הזו כלולים מרבית מבני הציבור, החינוך והגנים באזור עוטף עזה. בהגדרה הזו לא נכללים ניסיונות למצוא פתרון לביטחונו של מי שנע ברחוב, בכביש, או סועד במסעדה. לאלה פשוט אין פתרון.

יישובי עוטף עזה הם יישובים קטנים, המונים כמה עשרות אלפי תושבים בסך הכל. מיגונם החלקי, עם זאת, עומד לעלות כמיליארד שקל. לכל העוסקים בתחום הביטחון ברור שזאת רק שאלה של זמן עד שטווח רקטות הקסאם יגיע לאשקלון. באשקלון מתגוררים כ-120 אלף תושבים. אפשר לנסות ולהתחיל לעשות את המכפלות כמה צפוי לעלות, לפי אותו קנה מידה, מיגונה של העיר.

אין כל סיבה לעצור דווקא באשקלון. הערכה ביטחונית ריאלית היא שלא ירחק היום והרקטות הקצרות יגיעו גם ליהודה ושומרון. אם כך יקרה, הרי ששטחים מאוכלוסים רחבים בישראל - כל אזור השרון, מודיעין, ירושלים ואולי גם גוש דן - יהיו חשופים למתקפות של רקטות קצרות טווח.

ההערכות הן שלכמיליון בתים בישראל, שנבנו לפני שנקבעה החובה של בניית חדרי ביטחון בדירות חדשות, אין חדר ביטחון או מקלט. מיגון של מיליון הבתים האלה נאמד בסדרי גודל שכמעט אי אפשר לדמיין: 50 מיליארד שקל? 100 מיליארד? 150 מיליארד? כל סכום ייחשב כאן לזוכה. כמובן, שעל אלה צריך להוסיף את המיגון של כל בתי הספר, הגנים, מבני הציבור ואולי גם הקניונים, בתי הכנסת והמסעדות. אולי צריך לבנות מחסות לצד כל הכבישים כדי שגם הנוסעים בדרכים יוכלו למלט את נפשם ברגע האחרון.

על כל אלה צריך יהיה להוסיף את האיום של הרקטות ארוכות הטווח - הטילים הקונווציונלים של החיזבאללה, סוריה או איראן. גם הבתים הממוגנים כיום בישראל אינם ממוגנים ברובם פני הרקטות ארוכות הטווח, שראשי הנפץ שלהם הם כבר בני מאות קילוגרמים, לעומת עשרות קילוגרמים בלבד שנדחסים אל תוך הקסאם. מול פגיעה ישירה של טיל קונווציונלי מודרני - גם חדר ביטחון חדש, בתוך דירה חדשה, כנראה לא יעזור הרבה.

"הדרך היחידה למגן את ישראל מפני הרקטות קצרות הטווח", אומרים מי שמעורים בנושא, "זה לבנות כיפת בטון מעליה". זוהי אמירה צינית, כמובן, שבאה להמחיש עד כמה הציפייה הציבורית למיגון מושלם אינה ניתנת להשגה. אינה ניתנת להשגה ריאלית, כי הרי אי אפשר להגן על מי שמתהלכים ברחוב, ואינה ניתנת להשגה כלכלית, כי המשמעות התקציבית שלה היא שישראל תיאלץ למשכן את כל עתידה בעשרות השנים הקרובות כדי לממן מיגון כזה.

במלים אחרות, הפתרון לרקטות קצרות הטווח אינו יכול להיות מושג באמצעות מיגון בלבד. הפתרונות לאיומי הרקטות יצטרכו כנראה להגיע מהכיוון הצבאי, מהכיוון המדיני, או מפיתוח של כלים היכולים ליירט את הרקטות באוויר. אלא שאף אחד מהפתרונות האלה אינו נראה כרגע באופק.

בהיעדר פתרון מדיני או צבאי לאיום הרקטות, לפחות לעת עתה, הפתרון האחד שעומד לרשותה של ישראל הוא זה של יכולת ספיגה. משמע, הסתגלותה של האוכלוסייה לחיים תחת פגיעת טילים, מתוך ידיעה כי כשם שהאוכלוסייה בישראל שרדה את מתקפות המחבלים המתאבדים ב-2002-2003, וכשם שהיא ממשיכה לנסוע בכבישים למרות 500 האנשים הנקטלים בהם מדי שנה, כך היא יכולה להמשיך ולתפקד גם תחת פגיעות טילים. לפחות, לתקופת זמן מוגבלת.

פתרון של ספיגה, קשה ככל שהוא ישמע, כרוך במצב הכלכלי. ככל שהכלכלה חזקה יותר, וקשיי הפרנסה היום-יומיים קלים יותר, כך ההתמודדות עם האיום הביטחוני היא טובה יותר. התמונות הקשות משדרות מוחרפות במידה רבה מכך ששדרות, מלכתחילה, היא עיר ענייה המתמודדת עם קשיי פרנסה. אפשר רק לנסות ולהעריך כיצד היתה שדרות מתמודדת עם ההתקפות עליה, לו היא היתה נהפכת - על אפו ועל חמתו של החמאס - לעיר דגם כלכלית: לו היו מוזרמים אליה עתה תקציבי שיקום, לו היו מבטיחים מענקים ופטור מלא ממס לעשרות שנים לכל מעסיק שיעבור לשדרות, לו היו מגיעים גרעיני התיישבות להתגורר בעיר ולו היו פוליטיקאים עוברים במופגן להתגורר בה. אף אחד מאלה לא היה מונע את פגיעת טילי הקסאם, אבל זה היה עשוי להקל על ההתמודדות עם הפגיעות.

הספיגה היא כיפת הבטון האמיתית של ישראל - ועוצמתה של הכיפה הזו כרוכה בעוצמתה הכלכלית של ישראל