עם עקרונות לא קונים במכולת

בחגיגות האליפות של בית"ר ירושלים על במות גן סאקר, נתפס ארקדי גאידמק בפוזה המוכרת כשמשהו מצליח לו. החיוך בזווית הפה, מחוות הידיים המלאכותיות והנאום הקולני. ברגעים כאלה גאידמק שולח את המסרים שלו בעוצמה הגדולה ביותר. אלה שמצדדים בו מוקסמים מהכוח הרב, רואים את הכריזמה הקורנת מפניו. אלה שמתנגדים מפחדים, הוא נראה להם כמו דמות אפלה ומסוכנת שאוטוטו תשתלט על העולם. המנטרה הקבועה שעולה על שפתותיהם אחת היא: "צריך לעצור את האיש הזה לפני שיהיה מאוחר מדי".

במדינת היהודים אין שחור בלי לבן. כאן לא ניתן לעשות משהו, ולו הטריוויאלי ביותר, בלי שתהיה דעה נגדית. תהליך ההתגאידמקות שעובר עם ישראל מוצא שני מחנות. אחד מהם מאמין בפתרונות בזק בכוח הכסף, בלי דרך ובלי תוכנית, כמו באליפות של בית"ר ובפינוי שדרות וקרית שמונה. החלק השני חושב שמתישהו יהיה פיתרון ולא צריך ממנו טובות. מי צודק? בואו נגיד את זה כך: הרבה ערכים ומסרים חיוביים אין בעולם הגאידמקי, רק שבלעדיו בית"ר לא הייתה לוקחת אליפות ותושבי שדרות לא היו זוכים לבתים ממוגנים.

אצל גאידמק, כדרכם של עשירים, הכל נעשה מהר, אינסטנט. רוצים אליפות? אביא לכם את מיטב המאמנים והשחקנים, ויהיה לכם תואר בתוך שנתיים. ארוחת חינם? נארגן אירוע ענק בפארק הירקון. רוצים לצאת מאש ההפגזות? אשלח אליכם אוטובוסים וארפד אתכם בבתי מלון. כל פעולה זוכה להרבה תהודה, התנגדות ואהדה. עד כה גאידמק נכשל רק במהלך אחד, כשהפך לספונסר של הפועל ירושלים. כשהבין שזה לא יהיה מה שיביא אותו לתהילה, זיהה את מוקדי תשומת הלב של החברה הישראלית, תחילה בעולם הספורט עם התרומה לבני סכנין ולרכישת בית"ר, ואחר כך גם שלט בסדר היום הציבורי, הכל דרך כוח המזומנים.

דרכו של גאידמק שקופה ולא משאירה יותר מדי מקום לדמיון. לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שהמצפון שלו לא בדיוק משתווה לזה של פילנטרופים אחרים בהיסטוריה היהודית. האיש מונע מתאוות שלטון וצורך עז וממכר להיות כל הזמן תחת אור הזרקורים. ההתרפסות והכניעה כלפי כספו לא מפתיעות. מה שלא ברור כל כך הוא כמה רחוק הוא מוכן ללכת. אליפות עם בית"ר היא לא המטרה האחרונה של גאידמק. הוא רוצה תואר יפה ומשכנע יותר, השתלבות בליגת האלופות, זכייה בליגת האלופות ולקינוח גם מונדיאל. כנ"ל בעולם הפוליטיקה, אף אחד לא יודע אם מטרתו היא להיות ראש עיריית ירושלים, ראש הממשלה או נשיא הגלקסיה. כל עוד היעד הסופי שלו לא הושג, הוא ימשיך לחלק מתנות.

לפעמים יש תחושה שנותנים לו יותר מדי קרדיט. שמספרים על כמה שהוא חכם כשהוא מזהה את הכמיהה הישראלית לממון ועל איך שהוא מזלזל בציבור אוהדיו ובוחן אותנו בראי הישראלי המכוער. לא בטוח שזו האמת, כי גאידמק הוא לא תכסיסן ותחבולן, אלא עשיר בעל אופי מפונק. הוא לא אורי מלמיליאן בעל חוכמת המשחק אלא אלון מזרחי עם ההתמצאות והחוש להבקעת שערים כתכונה-כמעט -יחידה. ללא ספק, הזדמנויות הוא יודע לנצל.

אולי אפשר לראות בכך צפירת ארגעה. גאידמק מוכן לתת הרבה כדי להגשים את מאווייו, רק שלא בטוח שהוא יודע מה יהיה הדבר שיעשה אותו מאושר. כמו בן עשירים, כשהוא מגשים מטרה מסוימת הוא חוזר לחנות כדי לקנות את הצעצוע הבא ברשימה ואז זורק גם אותו. כל זה דוחה את האפוקליפסה של מתנגדיו, היום שבו יחלוש גם עליהם בשלטון אבסולוטי וימיט אסון. את מה שעשה גאידמק עד היום יכול כל אחד לעשות לו רק היו לו כמה מיליארדים בחשבון הבנק תחת הנוסחה "אתן כסף – יאהבו אותי". החלק שמרתיע כאן הוא כמה שזה בא לו בקלות, לא בגלל תמימות ההמונים אלא בשל חוסר היכולת של השלטון.

זה מה שעצוב בכל הסיפור הזה. גאידמק הוא אלטרנטיבה שבינתיים מתבררת כטובה יותר מהצד שבו הוא נאבק, זה של הממשלה, שעומדת חסרת אונים נוכח הטרור שעוברים אנשי שדרות. לו אתם תושבי העיר שצריכים לבחור בין אוזלת היד של אולמרט לפתרונות הבזק היקרים של ארקדי, עם איזו אופציה תלכו? רק תזכרו לפני שאתם עונים, שעם עקרונות לא קונים במכולת.