עם או בלי כיפה?

לפני 14 שנים נסעה איילה מרון-שעשוע לארה"ב. המטרה: לימודי תסריטאות ביו.סי.אל.איי, לוס אנג'לס. מרון-שעשוע אכן נסעה ללוס אנג'לס, ואפילו סיימה תואר בתסריטאות, רק שהתסריט, איכשהו, השתבש. השנה תלמד מרון-שעשוע ב"היברו יוניון קולג'", שם יכשירו אותה להיות רבה, כמו רב אבל אשה.

"אם היית שואלת אותי לפני עשר שנים, זה בכלל לא היה בתוכניות. הרקע שלי חילוני לגמרי, סוציאליסטי אפילו", אומרת מרון-שעשוע. "אבל דווקא בלוס אנג'לס, שם חיינו עשר שנים, בחיפושים אחר שותפות וזהות ותוכן לילדים, הגעתי ליהדות. הצטרפתי שם לשתי קהילות רפורמיות ולמדתי באופן קבוע עם רבנים. כשחזרנו לארץ היה לי ברור שאני לא יכולה ללכת לשום בית כנסת לא רפורמי, בגלל המחיצה לנשים".

- מה שאת מתארת עד עכשיו הוא יותר קהילתי מדתי. הפכת גם לאדם מאמין?
"האמונה באה בד בבד. אני לא יודעת אם אני יכולה להגדיר את עצמי כאדם מאמין, יש לי הרבה שאלות וספקות, אבל יש איזה חוט של אמונה".

המשפחה הקרובה שלה, בעלה ושלושת בניה, לא שותפים בינתיים לחוויה הזו. מכיוון שאין קהילה רפורמית בישובה, צור יגאל, היא נוסעת לבדה מדי שבת לישוב השכן, כוכב יאיר. בבית היא לא שומרת כשרות אך מקפידה על טקסי חגים ושבתות. בדרך היא גם גילתה שסבא שלה היה רב חשוב מאוד בעיראק.

ההחלטה ללכת ללמוד רבנות היא חלק מהרצון להפיץ את האלטרנטיבה הרפורמית. "הרבה אנשים לא יודעים על הדת בגלל הזרם האורתודוקסי והשיטה בה גדלנו. אני מקווה שהאלטרנטיבה הרפורמית תקבל את ההד שהיא ראויה לו, ואני רוצה להיות חלק מזה. גם מבחינה אישית זו דרך של לימוד והגשמה. לא למדתי אף פעם תלמוד והיסטוריה יהודית. יש לי רעב לזה".

תוכנית הלימודים משתרעת על פני ארבע שנים. היא מורכבת מלימודים מרוכזים בהיברו יוניון קולג' במשך כיומיים בשבוע, ולימודי תואר שני באחת האוניברסיטאות בישראל בתחום מדעי היהדות. בין השיעורים המוצעים: רבנות מעשית וניהול קהילה, מוסיקה יהודית וסדנא בשליחות ציבור, מבוא לנצרות, לאיסלאם ולדתות המזרח, קורס על תרבות, פוליטיקה ובעיות חברה בישראל ולימודים במסגרת חברותות של בית מדרש.

"זה מסלול ארוך שבמסגרתו קורים דברים. תהיה לי רבה שתחנוך אותי. הדבר האולטימטיבי הוא שתהיה לי בסוף קהילה שאני אוכל להנהיג, אם כי קשה לי עדיין לראות את עצמי עושה את זה. בינתיים קל לי יותר לעשות טקסי חיים, בר מצווה וחתונות, אבל קשה לי לראות איך אני מנחמת אנשים באבל, למשל. אני מקווה שזה יבוא עם התפקיד".

עשר רבות רפורמיות מכהנות כיום במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת. פחות אולי מהרעיון עצמו, הגינונים החיצוניים מהווים סדין אדום בעיני רוב הציבור הישראלי. "הרבה אנשים אומרים לי שהם לא יכולים לסבול שאשה חובשת כיפה או שמה טלית ותפילין", אומרת איילה. "אני לא יודעת אם אי פעם אני ארגיש נוח לשים כיפה, לגבי טלית אני בתהליך של הבשלה". במחזור של מירון-שעשוע יתחילו ללמוד עוד שתי נשים, לפחות מבחינתה, יש עוד הרבה ספקות. "אני לא יודעת אם זו הדרך שלי בחיים, כי זו לא דרך פשוטה ומובנת מאליה. להיות רבה רפורמית זה להיות מיעוט של נשים בתוך המיעוט של התנועה הרפורמית. עיקר הקושי הוא באמת להיות בשוליים של העשייה. בארצות הברית זו תנועה עצומה, בארץ אולי זה מקדים את זמנו".