הסטודנטים - כישלון ידוע מראש

מנהיגי הסטודנטים השביתו את הלימודים לשלושים ואחד ימים ממושכים ומייגעים מדי. לא ברור לאילו תוצאות הם חתרו. שיאו של המאבק התבטא במספר מפגשים אלימים בין שוטרי היס"מ לבין המפגינים, שגם זו חוכמה קטנה - הרי מה תפקידם של היס"מניקים, אם לא להראות את נחת זרועם? לא יהיה מופרז לטעון כי הנה לנו עוד מאבק סטודנטיאלי כושל, אשר מהווה חולייה נוספת של מאבקי העבר. לאחר תקופת ההשבתה הנוכחית הושג הסכם אשר הסעיף המכריע בו הוא מתן זכות ערעור לסטודנטים על מסקנות ועדת שוחט, כאילו לא ניתן לערער מבלי זאת. אבל כשמטפסים גבוה מידי על עץ, לפעמים קשה לרדת.

מדוע, אם כך, נראה כי מאבקי הסטודנטים נכשלים בהשגת מטרה משמעותית, שוב ושוב? ישנן לכך סיבות רבות - חברתיות, פוליטיות, כלכליות ועוד. אני אתמקד באלו הקשורות בהנהגת הסטודנטים.

ראשית מנהיגי המאבק נפלו ביכולתם לאגד את הסטודנטים ולהסביר להם את האינטרס הפשוט וההכרחי מדוע כדאי להם לשבות, ובעיקר לפקוד את ההפגנות. למרות הבאז התקשורתי האוהד, הרוב המכריע של הסטודנטים – 245 אלף בישראל של 2006 - צופה במאבק באמצעי התקשורת השונים. ברור שהחלק הארי של הסטודנטים לא הזדהו עם הקומץ הרדיקלי שהלך בקדמת השיירה ולכן רוב ההפגנות נראו אזוטריות עד כדי מבוכה (כמו שתיים שבהן נכחתי), או לחילופין כמו אוסף של נערים ונערות הקוראים סיסמאות מפוצצות וחסרות שחר. מה שברור מכל וכל הוא שקהל הסטודנטים הצביע ברגליים, ולא הטריח את עצמו ללכת אחרי מנהיגיו. אם לא די בזה, הרי השבתתם של לימודים אקדמיים לא מסוגלת לפגוע במשק, זאת בשונה מהשבתה של מערכת החינוך, מכאן שכוח השביתה של הסטודנטים הוא חלקי במיוחד, ואינו מאיים על רבים.

כשלון נוסף טמון בהיעדר ההצלחה ביצירת תמיכה חברתית כוללת. שם הכישלון כה חרוץ, עד כדי יצירתה של תגובה הפוכה בדמות אנטיגוניזם ואדישות לטורדנות הסטודנטיאלית. נראה כי מאבק הסטודנטים הזה רק החמיר את מצבם בעיני הציבור הישראלי. היום יותר מתמיד הם נתפסים כאינטרסנטים, מפונקים וצרי אופקים בראייתם החברתית. זהו תיוג שייקח הרבה זמן לשנותו, במיוחד שיצירת פקקי תנועה אינו אקט שמעודד אמפטיה ציבורית, לא למתנחלים ולא לסטודנטים. שוטרי היס"מ הם היחידים אשר באמת התייחסו ברצינות להפגנות, ואף לא פחדו להביע את דעתם הוולגרית, כאשר הם מהווים תמריץ הרייטינג העיקרי של המאבק.

התעמולה האדומה בדמות חינוך חינם לכולם, או השכלה זה לא נדל"ן וכל שאר הסיסמאות החברתיות לא הולידו תמיכה ציבורית ו/או סטודנטיאלית למאבקם מסיבה פשוטה מאוד: מי שמחליט ללמוד באוניברסיטה הוא כבר תוצר מוגמר של סוציאליזציה פרו- בורגנית אשכנזית (שיעור ראשון מבוא לסוציולוגיה). אחוז ניכר מהם בא מחתך סוציו-אקונומי כזה שמאיר את בקשתם באור בעייתי. זאת, בעוד שהאוכלוסייה העיקרית שהופקרה על ידי המדינה באזור הקמפוס הם אלה שמנקים את הכיתות בשכר שמתחת למינימום. אך זה מעולם לא הפריע למודעות הפסיאודו חברתית שהסטודנטים מנסים לקדם. קל וחומר שמערכת החינוך בעיירות הפיתוח היא לא בראש מעייניהם ובכך נפערת תהום בין מאבק הסטודנטים לבין הסיסמאות שלהם. ראשי המאבק לובשים אצטלה שלא להם. כאמור רוב הסטודנטים הם ממעמד בינוני-גבוה הם אינם מזדהים עם סיסמאות הפועלים. אני חושש ש"נערי האוצר" (האויב לצורך העניין) יודעים זאת.

יתרה מכך, ועדת שוחט טרם אמרה את דברה, מן הראוי היה לחכות לתוצאותיה, ולהחזיק את הסוסים באורווה. כך יכלו הסטודנטים להראות קבל עם ועדה את הפגיעה האפשרית שטמונה במסקנות הוועדה ובכך לחדד את המסר שלהם, בפועל העובדות היו מעורפלות בעיני רוב הסטודנטים.