ניצחנו. מה עכשיו?

הדיון הציבורי וגם המחקרים על מלחמות ישראל בעבר מתמקדים על פי רוב בדרך אל המלחמה, מדוע התרחשה ומי גרם לה וכן במלחמה עצמה, כיצד התנהלה ומה היו תוצאותיה הצבאיות. החסר בדיון הוא מה היו התוצאות המדיניות והחברתיות המאוחרות, אחרי ששככו הדי הקרבות. האם המלחמה נותרה אירוע נטול השלכות, או שמא ממשלות ישראל וצה"ל השכילו להפיק ממנה דברים חיוביים, למען הפחתת המתח בין ישראל לשכנותיה?

למעט מלחמת העצמאות, שייסדה מדינה, בחינה לאחור של המלחמות מלמדת כי החולשה הישראלית המתמדת היתה ועודנה השגת תוצאות לאחר המלחמה שישפרו את מצבה של ישראל, גם אם לא יפתרו את הסכסוך.

ישראל לא יזמה את מלחמת ששת הימים. זו היתה מלחמה שאף צד לא רצה בה, גם לא המעצמות הגדולות, ובכל זאת לא הצליחו למנוע אותה, ללמדנו שמלחמות פורצות גם כשאיש לא מעוניין בהן. ערב המלחמה החליטה רשמית ממשלת ישראל "לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה". הממשלה לא הנחתה את צה"ל לכבוש שטחים, ששטחם היה פי שלושה משטחה של ישראל בתחומי הקו הירוק. על כך החליט המטכ"ל, לא רק ערב המלחמה, אלא כמהלך שנגזר מתפיסת עולמו מאז שנות ה-50 המוקדמות. אליבא דצה"ל, כל מלחמה חייבת לשנות את הגיאו-אסטרטגיה של מדינת ישראל ולהסתיים בהשתלטות על שטחים של המדינות השכנות, במטרה להחזיק בהם דרך קבע.

המגמות הללו לא היו סודיות וכל מדינאי שרצה ידע, בוודאי בן-גוריון. נראה שאחרי בן גוריון הממשלות לא התעניינו, לא רצו ולא מצאו לנכון לבחון לעומק את המגמות שהתפתחו בצה"ל. בוודאי שאי אפשר לעשות זאת במהלך מלחמה בת ימים אחדים.

צה"ל יצא מהמלחמה כמנצח האולטימטיבי, והניצחון העניק לו דומיננטיות על פני הממשלות, שלא ניסו לבחון את הסדרת היחסים בין מדינאים לחיילים בישראל, תופעה שאפיינה את צה"ל והממשלות ממלחמת העצמאות עד היום הזה. לא באשמת הצבא, שכן המשימה הזאת היתה באחריות הממשלות.

אפשר שמחוסר ברירה, מבנה וארגון צה"ל מראשיתו היה שברירי, משום שהצבא הסדיר תמיד היה קטן מלמלא את יעדי המלחמה והביטחון השוטף. רוב הכוח הצבאי נבנה במילואים. אי אפשר היה בלעדיהם, בשגרה ובמלחמה כאחד. החשש מ"מקרה הכל", שבו יתקפו הצבאות הערביים את ישראל במפתיע, חייב לראות במילואים ובגיוסם המהיר את המענה לאפשרות המלחמה. מושג ההתרעה הידוע קשור באופן מוחלט לגיוס המילואים. האבות המייסדים של צה"ל הבינו את השבריריות האינהרנטית של צה"ל. על מנת לגשר על סכנת המלחמה בשער ועל המבנה המאולץ של צה"ל, הם עיצבו תפישת ביטחון שעיקריה היו "המלחמה המקדימה", "מלחמת המנע" ו"המתקפה המקדימה".

ראוי לזכור כי עד מלחמת ששת הימים, בין הצבאות הערביים הגדולים לבין ישראל היו שטחים מפורזים, לא פורמלית. רוב הצבאות של מדינות ערב לא חנו בקרבת הגבולות, דבר שהקל על ההתרעה ועל גיוס המילואים בעוד מועד. מלחמת ששת הימים היא מימושה של "המתקפה המקדימה", שאפשרה את ההישגים הצבאיים בכל הזירות.

מיד אחרי המלחמה החליטה הממשלה לחזור לגבולות הבין לאומיים, אך התנתה זאת בדרישות שלא היה סיכוי שמדינה ערבית כל שהיא תסכים להן. אחרי המלחמה השתנתה המציאות לחלוטין. נדמה היה שסוף סוף יש לישראל עומק אסטרטגי, מול מצרים, מול ירדן ובמידה פחותה אך לא מבוטלת מול סוריה. אי אפשר היה להחזיק יותר במלחמה היזומה, במלחמת המנע ובמתקפה המקדימה, שהרי יש עומק אסטרטגי. אך למרות ההישגים של המלחמה, שאיפשרו לחפש היערכות מדינית וצבאית שתתאים למידותיה של ישראל ושל צה"ל, הופיע המושג "אף שעל". פירושו היה כפיית הסדר הישראלי על המזרח התיכון, דבר שלא היה לו סיכוי, בנוסח שהיה מקובל אז: "להשיג גבולות בטוחים, מוכרים, מוסכמים וכפויים". צה"ל נערך להגן על העומק האסטרטגי בקצהו הרחוק ביותר (!) עם הכוחות הסדירים ותגבור מתון של מילואים. כאשר צבא נערך למגננה בקצה הרחוק ביותר של העומק שנותר מאחוריו, אין לו עומק אופרטיבי וגם לא טקטי. כך שהעומק האסטרטגי הפך לחסר משמעות בזמן מלחמה.

למרות השינויים העצומים במציאות, צה"ל ויתר במודע על המגננה כמצב יסוד אסטרטגי, והטיל את יהבו על המתקפה נוסח מלחמת ששת הימים. פירוש הדבר היה גיוס מילואים מבעוד מועד, ויציאה למלחמה מיד עם פתיחת המתקפה הערבית, אחרי יריית הפגז הראשון וביחסי הכוחות הגרועים ביותר, דבר ששום צבא עוד לא הצליח בו. כך שכל תפישת הביטחון נותרה תלויה על בלימה בדמות ההתרעה למלחמה, שהיה צריך להשיג אותה ללא מרחבים מפורזים. הצבאות ניצבו זה מול זה, כשרק מאות מטרים מפרידים ביניהם. מושג נוסף שנולד ב-73' היה "הסדיר יעצור", במקרה הגרוע ביותר. גישה זו היא אנטיתזה למבנה צה"ל, המושתת על מילואיו.

למרות החלטת הממשלה ב-19 ביוני 67' להחזיר את השטחים שנכבשו, בחסות התפיסה הצבאית שצה"ל העניק לממשלה, התפתחו המגמות והתנועות שראו בשטחים שנכבשו ב-67' נכס ישראלי, שאפשר לעשות בו מה שיעלה על הדעת, מבלי לחשוב על העתיד. כמו שאמר השר ישראל גלילי: "בינתיים נתיישב". לעתיד לא חייבים לדאוג עכשיו. התוצאה היתה מלחמת יום הכיפורים.

אם נשפוט לאחור, הרי שמלחמת ששת הימים הייתה ההישג הצבאי המרשים ביותר של צה"ל. הישגי המלחמה הצבאיים ירדו לטמיון וסיבכו את ישראל בבעיות, שעד היום אינה מסוגלת להתמודד עימן בהצלחה. מי שאינו יודע לנצל בתבונה את הישגי המלחמה חייב לנהוג בה הרבה יותר בזהירות מאשר אנו רגילים.


*תא"ל דב תמרי פיקד במלחמת ששת הימים פיקד על גדוד צנחנים. לפני כן, שימש כמפקד סיירת מטכ"ל. בהמשך שירותו היה לראשון שמונה לתפקיד קצין מודיעין ראשי.