המלחמה לא הסתיימה

אפתח בתזכורת למי שלא יודע ולמי שהתאים את זכרונו למשאת לבו: למלחמת ששת הימים לא היה יעד כיבוש, לא שחרור ירושלים ולא השתלטות על אוכלוסיה (ירדנית אז, פלסטינית היום) לאורך זמן. עדיפות כוחו של צה"ל והיסחפות שאין לי לגביה רגשי אשם, יצרו מפה חדשה, שכללה קלפים שהופקדו בידינו, להחלפה תמורת שלום קבע. הקלפים האלו לא היו שטחים ריקים (שעליהם אמנם ויתרנו בהמשך תמורת שלום למצרים) אלא אנשים בשר ודם. אנשים שנעשינו אחראים עליהם, על רווחתם, בריאותם, חינוכם ועתידם, למשמרת זמנית בלבד.

40 שנה מאוחר יותר, אין בלבי חגיגה. לא על "שחרור" ירושלים ואיחודה, שהרי מעולם לא היתה מופרדת, קרועה ומסכנה כל כך, ולא על ה"שטחים", שהם מכשול להסדר שלום, מכשול לישראל דמוקרטית ונטל כלכלי, מוסרי וערכי שנזדקק לפחות ל-40 שנה נוספות כדי להשתחרר ממנו.

המלחמה ההיא לא הסתיימה. היא תימשך בהפסקות מדי פעם, בהתפרצויות כמו במלחמת יום כיפור (שהניבה שלום, למרות מוראותיה) ובאינתיפאדות. לא יכול להיות שלום תוך המשך הכיבוש וההתנחלויות.

לכן, לפני שנזכור את הניצחון, נזכור ונפנים את הכישלון שלנו ושל הפלסטינים" לא הצלחנו לתרגם את תוצאות המלחמה לשלום בר-קיימא, לחלוקה ולגבולות חדשים, לשתי מדינות לשני העמים. פינוי עזה הוכיח כי גם "מפעלי התיישבות", שמקורם באי צדק ובהשתלטות על עם אחר ואדמותיו, הם הפיכים.

התוצאות ההרסניות של מלחמת ששת הימים – ושוב, אין בי חרטות על המלחמה עצמה, אלא על אי הסקת המסקנות ועל אי ניצול ההזדמנויות שאחריה – ניכרו בשני מאורעות מכוננים. האחד היה רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שהוביל תהליך שלום שהיה עתיד להצליח בשינוי כזה או אחר. השני התרחש יותר מעשור מאוחר יותר - מלחמת לבנון השניה.

בין שתי הטרגדיות האלה היו לנו הזדמנויות - מעמדה של כוח, של תמיכה בינלאומית, של עוצמה מוסרית – להפסיק את הכיבוש ולהגיע להסכם שלום וגבולות קבע. עכשיו, מקץ ארבעים שנה, אנחנו יכולים לראות אור מהבהב וקורא לנו באותה לשון, הפעם מסעודיה ומהליגה הערבית. ושוב, בחגיגות יובל לכיבוש, להתנחלויות, לרמיסת זכויות האדם, להידרדרות של עצמנו, אנחנו יכולים וחייבים לנתב עצמנו לעמדת הכוח האמיתי של צדקת קיומנו, להתכנס בגבולות בטוחים ולנקות את הבית להוויה חדשה, לקראת שנת ה-60 של המדינה.