האקדמיה מתגעגעת לבשארה

פרשת עזמי בשארה אמנם ירדה מהכותרות מאז שהתברר סופית שאין לו כל כוונה לחזור לגבולות ישראל אי פעם. בשארה התפטר מהכנסת ולאחר שיטוטים במדינות ערב שונות, בהן לבנון, סוריה ודובאי, הוא התיישב בירדן. רבות כבר דובר בעניין מעמדו של בשארה כח"כ וכח"כ לשעבר, לאור העבירות החמורות המיוחסות לו. כחודשיים לאחר שנחשפה הפרשה, שהביאה לגלותו של בשארה, החלטנו לרדת לעומקה של שאלת מעמדו האקדמי בארץ.

עזמי בשארה זוכה ליחס של בוז מהקהל הישראלי. היעלמותו מהמפה של האינטלקטואל הערבי, בעל העברית השוטפת והלשון החדה, שכיכב באופן קבוע בתכניות האקטואליה, מתקבלת באנחת רווחה, כאילו יצא קוץ מישבנו של הציבור הישראלי. המלחמה האחרונה, האשמות השב"כ והביקורים בסוריה ובלבנון ריטשו את דמותו של בשארה, והוא נהפך לרע מוחלט וחד מימדי.

אלא שעזמי בשארה הוא הרבה יותר מחבר כנסת שנוי במחלוקת וחשוד בשיתוף פעולה עם האויב. תרומתו לחופש הביטוי בישראל חורגת מקריאתו לחבר הכנסת גלעד ארדן, "לך תזדיין יא כלב". וואלה! חדשות ניסתה להבין, יחד עם חמישה מומחים ישראלים מתחומים שונים וממספר אוניברסיטאות, מה תרם בשארה לשיח הישראלי ומדוע הוא מעורר תחושות כה קשות.

"עזמי בשארה הוא פילוסוף פוליטי", מסביר פרופסור יואב פלד, "שזה תחום שמשותף לשתי דיסציפלינות: מדעי המדינה ופילוסופיה". פלד מספר שמאמריו והגותו של בשארה הם חלק אינטגרלי מהקורס "פוליטיקה ומשטר בישראל". "עיקר תרומתו של בשארה הוא בנושא של לאומיות ושל חברה אזרחית, ואחד המאמרים החשובים שלו הוא 'בין לאום לאומה: הרהורים על הלאומיות. למעשה מדובר במאמר שאם נתרגם אותו פוליטית נגלה שהוא המצע של מפלגת בל"ד".

לדברי פלד, המאמר מהווה חידוש מבחינת השיח הפוליטי בישראל: "בשארה עשה במאמרו את האבחנה בין לאום לאומה, כאשר אחד מהם הוא הבסיס האתני, יהודי ופלסטיני, והשני מתבסס על אזרחות. מה שבשארה טען, ובצדק, שאוטונומיה בלי מדינת כל אזרחיה זה למעשה אפרטהייד, ולכן הוא טען שקודם כל יש להחיל את עקרון מדינת כל אזרחיה ורק לאחר מכן את עקרון האוטונומיה הלאומית. בכך מהווה הגותו של בשארה שינוי עקרוני מזה המוצג בחזון העתידי של הערבים הפלסטינים, שם לא מדובר על עקרון 'מדינת כל אזרחיה', אלא רק על אוטונומיה פוליטית, דבר שלדברי בשארה לא יוכל לעבוד לבד".

"אני זוכר שעזמי, שהיה חבר בהנהלת המכון האקדמי ואן-ליר בירושלים, הלך לפוליטיקה", מספר פלד, "ואני חייב לומר שהצטערתי. חשבתי אז ואני חושב גם היום שמדובר בהפסד גדול למדינה. כל אחד יכול להיות פוליטיקאי, אבל אקדמאים מהקליבר שלו ואינטלקטואלים מהקליבר שלו כבר אין הרבה".

"התרומה של עזמי בשארה לשיח הפילוסופי חשובה מאוד", קובע פרופסור עדי אופיר, ראש המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. מלבד המאמר שהזכיר פלד, "בין לאום לאומה: הרהורים על הלאומיות", שלדברי אופיר הוליד את הרעיון של מדינת כל אזרחיה, הוא מציין גם שני מאמרים נוספים.

הראשון שבהם הוא "על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל". לדברי אופיר, מדובר ב"ניתוח סוציולוגי-פוליטי של המיעוט הערבי בישראל, לרבות משבר הזהות שלו ותהליך הישראליזציה שמתרחש. זה היה הבסיס למה שהתפתח מאוחר יותר לתיאוריה שלמה, לפיה יכולה להיות רק פשרה היסטורית אחת, והתנאי לה היא פשרה פוליטית: הכרה בעוול שנעשה לעם הפלסטיני".

המאמר הנוסף שמזכיר אופיר כבעל תרומה משמעותית הוא תרגום של קובץ מאמרים על הנאורות: "זה היה ניסיון להכניס לשיח בעברית משהו בוער מאוד. הוויכוח בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם, תוך עיון במאמרים של קאנט, מנדלסון, האברמס ופוקו".

לדעת אופיר, "מסע ההסתה נגד בשארה שהחל כבר מזמן, ותקיפת הנוסחה של 'מדינת כל אזרחיה' ושל כל מי שתומך בה, מבטאים חוסר הבנה של הפרוגרמה שלה". עם זאת, לדבריו יש גם משהו מעבר לכך: "יש כאן ביטוי לחרדה. חרדה לכך שבשארה חושף את השקר שאנחנו יושבים עליו. העמדה המאוד רציונלית שלו לא עמדה של טיעונים אנטי-ציוניים קלאסים, חושפת את הגזענות של המשטר הישראלי ואת השקר הבסיסי של ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לטענת אופיר, לא ניתן לטשטש את הסתירה שבמדינה יהודית ודמוקרטית ולכן "כל מי שמצביע עליה אז פשוט צועקים עליו, וזה גם מה שעשו לבשארה".

"עזמי בשארה עיצב מחדש את השיח הפוליטי הערבי בישראל", טוען פרופסור סמי סמוחה, סוציולוג ומומחה ליחסי יהודים-ערבים בישראל. "בהגותו הציג בשארה שאלות קשות לגבי אופיה של המדינה ואיתגר את השיח הציבורי היהודי-ציוני בנושא". סמוחה התייחס גם לתרומה העקיפה שהייתה לבשארה בעיצוב השיח הפוליטי של הערבים בישראל: לדבריו, המסמכים שהתפרסמו לאחרונה, דוגמת "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", לא היו קמים ללא התרומה של בשארה. "ללא ספק. קשה לראות אותם צומחים ופורצים ללא ההשפעה שלו".

לסמוחה היו גם חילוקי דעות עם בשארה. השניים לא ראו עין בעין את תפקידו של האקדמאי, ובשארה הקדיש חלק ממאמריו לביקורת על סמוחה. דוגמה לכך נותן סמוחה לגבי מושג שטבע, "הישראליזציה של הערבים": "אני תיארתי בכך את התהליך שעובר על הערבים בישראל, אולם בשארה התפלמס איתי. הוא טען שאני לא עושה את תפקידי, וכי חובה עלי גם לומר את ביקורתי על התהליך הזה. לומר גם למה החברה צריכה לשאוף".

סמוחה מעריך, כי דמותו של בשארה הפכה מאיימת יותר עבור הציבור הישראלי בשל שלוש סיבות: ראשית, בשל היותו פאן-ערבי: "העובדה שבשארה מדבר על אומה ערבית, הופכת אותו ליותר מאיים מפוליטיקאי ערבי מקומי". סמוחה מציין גם את האוריינטציה הפלסטינית של בשארה: "הוא התנגד לישראליזציה של הערבים וחתר לפלסטיניזציה של הערבים בישראל. וזה דבר לא פשוט. למעשה, כשאתה אומר שהערבים בישראל הם פלסטינים, אז אתה אומר שהם בעצם חלק ממה שהמדינה מגדירה עדיין כאוייב. בשארה לא רק טישטש את הגבול שבין ערבי-ישראלי לפלסטיני, אלא מחק אותו לחלוטין". הסיבה השלישית שמציין סמוחה היא "ערעורו הגלוי של בשארה על אופיה היהודי של המדינה. שלוש הסיבות האלו, בצירוף היותו אדם בעל רמה גבוה, פילוסוף בהכשרה, מנהיג סטודנטים ואיש בעל לשון רהוטה הפכו את דבריו למאתגרים, קיצוניים ומאיימים יותר בעיני היהודים ובעיני הממסד".

"בשארה הוא לא משפטן", אומר ד"ר אייל גרוס, מומחה למשפט חוקתי ולמשפט בינלאומי, "אבל למרות זאת תחום עיסוקו הפוליטי נגע באופייה היהודי של מדינת ישראל, והזדקק לא פעם לתגובת מערכת המשפט בישראל". לדברי גרוס, בשארה היה זה שהביא לזירה המשפטית דיון משמעותי בנוגע להתנגשות שבין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. "גם אם לא בהיבט המשפטי המיידי, היתה לבשארה תרומה גדולה לשיח הציבורי בנושא".

במיוחד עלה שמו של בשארה בדיון שנסב סביב פסילתו ופסילת בל"ד מלרוץ לבחירות לכנסת ה-16. הפסילה התבססה על שתי עילות המצויות בחוק יסוד הכנסת: שלילת היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי, וסעיף של תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב. ועדת הבחירות של המדינה פסלה את המפלגה בהתבסס על טענות אלו, אך בית המשפט העליון הפך את ההחלטה וקיבל את ערעור בל"ד.

"למעשה", אומר גרוס, "בית המשפט קבע שהעמדות שהציג בשארה לא מגיעות לרמה שמאפשרות את תביעת המדינה. הוא פסק שיש מאפיינים גרעיניים בתפיסת בשארה שלא שוללים את קיומה של המדינה".

האתגר המיידי שהעמיד בשארה מול בית המשפט היה הקביעה שרעיון "מדינת כל אזרחיה" מערער את שאלת המדינה היהודית-הדמוקרטית. השופטים, שהיו צריכים לפסוק לגבי פסילת בשארה, שאלו האם ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, היא לא גם מדינת כל אזרחיה? בכך נחשף הקונפליקט בשיא עוצמתו. "טענת בשארה שישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה", מסכם גרוס, "העלתה לחזית את השאלה האם ישראל, כמדינה שמכריזה על עצמה כיהודיות ודמוקרטית, שייכת לכל אזרחיה, או שמא שייכת יותר לאזרחיה היהודים. אני מעריך שבשל התובנות האלו שלו נתפס בשארה כמאיים על המדינה היהודית".

"אחד הדברים המעניינים בתפיסה הלאומית של בשארה", אומר פרופסור אמנון רז-קרקוצקין, מרצה בחוג להיסטוריה יהודית, "הוא השימוש שהוא עושה במאמרים שלו בהגות יהודית, ממשה מנדלסון, דרך ואלטר בנימין ועד ישעיהו לייבוביץ'. מעניינת העובדה שמי שמוגדר כ'אויב ישראל' הוא זה שאחראי לתרגום העברי של אחד החיבורים החשובים של מנדלסון, אחד הפילוסופים החשובים בעת המודרנית. בקובץ שפירסם בשארה ושנשא את השם 'שש מסות על החירות', הוא הדגיש את חשיבותו הפילוסופית של מנדלסון ואף הזדהה איתו בוויכוח עם קאנט.

"עוד הרבה יותר מאשר מנדלסון, אצל בשארה עיקרון האזרחות הוא לא דבר שניתן לאזרחים, אלא דבר השייך להם. החברה הישראלית לא מוכנה לקבל את מקום השיוויון ממנו הוא מדבר. ההכרה של בשארה בזכותו של העם הישראלי-יהודי להגדרה עצמית, אולם בה בעת קריאה לשוויון מלא שצריך להיות מונהג במדינה הוא מה שמטריד כל כך".

לדברי קרקוצקין, התקשורת שיחקה תפקיד בתהליך הדמוניזציה שנעשה לבשארה. "לדוגמה, בשארה טען שלהתנגדות לכיבוש אין סיכוי ללא יוזמה מדינית כוללת. אבל התקשורת הישראלית בחרה להתעלם מהדברים האלו. התקשורת גם בחרה להעלים את דבריו נגד פעולות ההתאבדות. דיווח קצר של עמירה הס על דברים שאמר בכינוס ברמאללה נגד פעולות ההתאבדות הוסר תוך זמן קצר מהאינטרנט בלא שנותר לו כל זכר. דימוי המפלצת היה נוח מדי לישראלים, נוח מכדי שיאפשרו לו להיסדק".