אם רק תאמינו

זו היתה מלחמה נפלאה. קצרה ומוחצת. ניצחון חד משמעי שלא היה ולא יהיו עוד כמוהו. דורות רבים עוד יוסיפו להתרפק עליו.

המלחמה מצאה אותי בירושלים. הגעתי העירה שנה קודם לכן כסטודנט, מיד אחרי השירות הצבאי. כך סופחתי לחטיבת ירושלים, עוד לפני שחלם מישהו שתהיה מלחמה ויהיו שישה ימים שכאלה, שישנו כליל את חיי הארץ הזו ואת חיי שלי. לחמנו בשכונת אבו תור. שם, בקרב שנעשה עקוב מדם, נהרגו אחד עשר ונפצעו רבים. חלקם, ואני בתוכם, באש מרגמות שהיתה דווקא ידידותית.

ערב המלחמה שרר מיתון כלכלי עמוק ואל אווירת הנכאים בארץ נוספה אימת המלחמה המתקרבת. מפקדי הצבא, כך למדתי מאוחר יותר, היו בטוחים בכוחו, אבל ברחובות הילך פחד. ניצחון ערבי - והרי לך אוושויץ שניה. דיבורים כאלה נלחשו אז ברחובות.

היסוס עמוק שידרה הממשלה ולא הוסיפה ביטחון בעם. שלושה שבועות ארכו ההמתנה הדרוכה והלבטים. ראש הממשלה האזרח נאלץ להיפרד מתיק הבטחון שהחזיק בו, לטובת מקצוען צבאי כריזמטי, הגם שהצבא כנראה לא נזקק למצביא נוסף. כי משניתן האות, כידוע, בתום שישה ימי קרבות בלבד נמצאה ישראל שולטת על מרחבי סיני עד גדות התעלה, על פסגת החרמון והרמה המאיימת שנקראה אז הסורית, על ארץ ישראל מן הנהר עד הים ומעל לכל על ירושלים השלמה.הר הבית בידינו.

ואולי זה לא יכול היה להיות אחרת. לחשוב שהעם היהודי יחזור לארצו ויקים בה שוב מדינה עצמאית בעוד המקומות המקודשים לו ביותר ישארו מחוץ לגבולותיה? מוזר, אבל נראה שכך העדיפו דווקא מקימי המדינה. מוטב היה לטעמם להשאיר את חבית חומר הנפץ האלוהית מחוץ לסכסוך, כדי שתהיה כאן מדינה יהודית חילונית באופיה, מתקדמת ודמוקרטית.
.
זו היתה מלחמה נפלאה. קצרה ומוחצת. זה היה ניצחון חד משמעי שלא היה ולא יהיו עוד כמוהו. הוא נתפס כמעט כנס אלוהי ואת אווירת הייאוש והדכדוך של ערב המלחמה החליפה בן לילה אופוריה גמורה. יהירות מנצחים, הסבורים כי איש לא יוכל להם עוד. ההתפכחות המרה באה בתוך שש שנים. במלחמת יום הכיפורים שילמנו את מחיר היהירות, אבל את הלקח סירבנו להפנים.

בתוך אווירת האופוריה ההיא כתבתי את "שיר לשלום" הידוע. הוא נחשב אז, בחוגים מסוימים, כתבוסתני. מעטים, מעטים מדי, הבינו באותה שעה כי שחרור העיר והארץ כולל בתוכו כיבוש וכי הכיבוש מעורר התנגדות וההתנגדות מולידה דיכוי והדיכוי מוליד אלימות רבה יותר ודיכוי אכזרי יותר ומעגל הדמים שנתבוסס בו ילך ויעמיק.

מעטים, מעטים מדי בינינו הבינו כי בניצחון הגדול טמון הסיכוי להסדר של שתי מדינות לשני עמים. סירוב מדינות ערב וההנהגה הפלסטינית באותה עת לשאת ולתת על בסיס זה פתח את הדרך בפני מפעל ההתנחלות, שנעשה אדיר מימדים עד שהיה לסיפוח זוחל של השטח המשוחרר והכבוש עד שהיום, מקץ שישה ימים ועוד ארבעים שנה אחרי, בתום מלחמת יום כיפור אחת ושתי מלחמות לבנוניות ושתי אינתיפאדות והתנתקות אחת, הפך הפתרון הזה כמעט לבלתי מעשי.

אפשר להוסיף ולהתרפק בנוסטלגיה על זכר הניצחון המוחץ ההוא מלפני ארבעים שנה, גם אם ראוי יותר להתגעגע להנהגה מדינית כמו של פעם, שהיססה והתלבטה שלושה שבועות תמימים בטרם יצאה למלחמה. לפני מלחמת לבנון השניה של הקיץ האחרון לא התלבטה ההנהגה המדינית שלנו אפילו שעה אחת.

אפשר לחגוג את "יום ירושלים" כיומו הגדול של העם היהודי, גם אם איחוד העיר היה ונותר פיקטיבי למדי ואפשר להתבצר מעבר חומות ההפרדה המכוערות, כדי להיטיב ולא לראות מה נעשה מעבר להן ולהגן על הרוב הדמוגרפי. אבל קשה למצוא נחמה בכל אלה ולא להכיר במצב העגום אליו הגענו, בו נראה כאילו מלכות בית דוד שלנו חיה על זמן שאול.

אין לי ספק כי מקור מרבית תחלואי החברה הישראלית של היום הן פרי חוסר הפתרון של תוצאות המלחמה ההיא, כמו של חוסר ההכרה באסון שהמיטה תקומתנו על העם הפלסטיני. האשמה אינה מוטלת, חלילה, על הצד הישראלי לבדו. בעולם הערבי ניכרים לראשונה סימני התפכחות ראשונים של השלמה לכאורה וקבלת זכותנו לחיות כאן כמדינה עצמאית קטנה של רוב יהודי במרחב ערבי, לנוכח האיסלאם הימי ביניימי המטורף, המאיים עליהם ועלינו ועל העולם כולו.

היש פתרון לסבך הזה? חייב להיות לו פתרון. והפתרון דורש חזון מרחיק לכת והתפכחות עמוקה. התפכחות העולם הערבי האיסלאמי לא פחות מזו שלנו. תוך שינוי תודעה מעמיק של תפיסות בסיסיות, שלנו, שלהם, של האנושות כולה. ארץ ישראל נתפסת אצלנו כארצו של העם היהודי והיא נתפסת בעולם הערבי כאדמת קודש מוסלמית. ירושלים היא בירתנו הנצחית והיא קדושה לא פחות לנצרות ולאיסלאם. האם נצליח להבין ולקבל כי הארץ הזו היא שלנו אך זכותנו עליה אינה בלעדית והיא ארצם של כל בני אברהם? האם נצליח לקבל ולהבין, יהודים מוסלמים ונוצרים,כי ירושלים היא העיר הקדושה לכל המאמינים ואינה זקוקה למשחררים?

אם נשכיל ונלמד ונדע להניח לה לעיר הקדושה, לעשותה מכילה את כל האמונות והמאמינים, אלה בצד אלה בפיוס ובקדושה, בקבלה הדדית מתוך פתיחות ושיוויון, סובלנות ואהבה, או אז נגיע באמת לימות המשיח, לשלום המיוחל עלי אדמות. חלומות באספמיה, מה? אכן, אבל האם לא על זה ולזה התנבאו הנביאים?