ותשקוט הארץ 40 שנה

סיור ברחובות הערים עם שוך הקרבות מעלה תמונה ברורה: המוראל הלאומי בשיאו. צבא ישראל ניצח באופן הרואי את צבאות ערב, החזיר לעמו שטחים אבודים וזקף את קומתה של הגאווה הלאומית. האזרחים, שבילו שבועות ארוכים בהכנות, בכסיסת ציפורניים ואז במקלטים, יכולים לנשום סוף סוף לרווחה. לא רק מלחמה אחת הסתיימה, כי אם מלחמת הישרדות של מדינה, שנמשכה מאז היווסדה ב-1948. התברר באופן סופי ומוחלט כי ישראל היא מדינה בת קיימא, ששוכנת כאן לבטח, ללא אויב שיוכל לסכן את קיומה.

ואולם, האופוריה מסוכנת. לא עת לחגוג היא, ולא רק בשל הכאב על הנופלים. בסיום מלחמה יש לשקול בזהירות ובצלילות את תוצאותיה ולהבין את השלכותיה הגיאו-פוליטיות על מצבה של מדינתנו הצעירה. עלינו להביט נכוחה במציאות ולבדוק כיצד נוכל להוון את הניצחון האדיר של חיילינו, על מנת להפוך את עתידנו לטוב אפילו יותר, מזהיר אפילו יותר. קשה לדמיין, אך אפשרי הדבר. על כן, הרי מספר מסקנות:

למרות הניצחון, קשה לשכוח את נאום הרדיו המהוסס של לוי אשכול ערב המלחמה, אשר זרע חרדה ומתח בקרב עם שלם. אפשר שאלמלא אותו נאום היה ממשיך אשכול, לאסוננו, להתלבט ולהסס. או אז, ימים מספר לאחר המבוכה הפומבית, קיבל אשכול את ההחלטה המתבקשת ומינה את משה דיין לשר המלחמה. שכרו היה ניצחון היסטורי. דיין, הרמטכ"ל לשעבר, הצטרף לשדרת הפיקוד של צה"ל, שקצרה תהילה במלחמה: יצחק רבין, עזר ויצמן, מוטי הוד, אריאל שרון, עוזי נרקיס, ישעיהו גביש, מוטה גור ועוד בחורים מצוינים רבים וטובים.

המסקנה המתבקשת מכך פשוטה: מדוע לו לעם בישראל למנות עליו מנהיגים חיוורים, איטיים, מתלבטים? נוכח הצלחתו הכבירה של צה"ל, מובן מעל לכל ספק כי הנהגת המדינה צריכה לשאוב את אנשיה מתוך הצבא הטוב בעולם, ולא מתוך משרדי ההסתדרות הטחובים. טוב יעשו המפלגות אם יעטרו את רשימותיהן לקראת הבחירות הבאות בגנרלים לרוב. אם טיפלו כך בנאצר והכו בו מכה הגונה, חזקה עליהם שיוכלו לנהל היטב את מדינתנו הקטנה.

הישגים רבים לה למלחמה קצרה ומהוללת זו, אך אחד עולה על כולם עשרות מונים: השמדת חיל האוויר המצרי בתוך מספר שעות ביום החמישי לחודש יוני, מהלומה ניצחת שלמעשה הכריעה את גורל המלחמה לכף זכות. למכה זו אבות לא מעטים, ובראשם מפקד החיל, מוטי הוד, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן, מפקדו הקודם של החיל.

לאור המופע הצבאי הפנטסטי, יש לשקול בזהירות המתבקשת את אפשרות מינויו של איש חיל האוויר לתפקיד הרמטכ"ל. מדוע לא, בעצם? למה לא ליישם בצבא כולו את העקרונות שהצליחו כל כך בחיל הטוב ביותר שלו? זה לא יקרה מיד, יש לשער, אך בבוא היום יוכל איש חיל האוויר להיות החלוץ בראש המחנה, שיוביל את הצבא לניצחונותיו הבאים.

קולות הזויים עולים מהשוליים הפוליטיים, הקוראים לנצל במהרה את השטחים החדשים כקלף מיקוח במשא ומתן מדיני, במטרה להשכין שלום עם מדינות ערב. ראשית, זדים אלה שלמרבה הצער שכנינו הם, הוכיחו שוב את רצחניותם ותאוות הדם שלהם במלחמה זו, ולמרבה המזל נענשו על חטאיהם. אין הם זכאים לפרס, בוודאי לא בשעה זו. עם ישראל מגשים בימים אלה את חזון ארץ ישראל השלמה, אך קיימות גם סיבות אחרות לשמירה על השטחים החדשים, שצורפו בדרך נס למדינתנו. ראשית כל, בסיור ביהודה, שומרון וחבל עזה מתגלה אוכלוסיה אזרחית מדוכאת, נרפית ומפוחדת, שקיבלה את החייל הישראלי כמעט ללא התנגדות, ותשמח לשפר את תנאיה ולהשתלב בשוק העבודה הישראלי.

נוסף על כך, יתקשו אויבינו לתקוף את ישראל ולהפתיע אותה, נוכח התרחבותה של המדינה והרחקת גבולה. יש גם לזכור כי הוויתור של בן גוריון על רצועת עזה וחצי האי סיני, כלומר על הישגי מלחמת סיני, נוצל לרעה בידי אויבינו והוביל בעקיפין או במישרין למלחמה הנוכחית. אין לחזור על אותה טעות. לסיכום: עדיפה שארם א שייך בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א שייך.

המלחמה היתה קצרה, אך תקופת ההמתנה לפניה התמשכה זמן רב והיתה מורטת עצבים. כאן התגלה העם בישראל בגדולתו: סבלני, עשוי ללא חת, מסור. האזרחים חפרו שוחות ומילאו שקים, בלי שתישמע ולו תלונה אחת במדינה שלמה. אין ספק, עוז רוחו של הציבור יוכל לספק למנהיגי ישראל בעתיד גיבוי כשיבקשו לצאת למלחמות ארוכות יותר, מאתגרות יותר. יהודים יקרים אלה, שישבו במקלטים שישה ימים, מסוגלים להעניק לצבאנו אורך נשימה של שבועיים, שלושה או אפילו 33 ימים! שערו בנפשכם לאילו הישגים יכול צה"ל להגיע בזמן כה רב.

ועדיין, המלחמה הבאה אינה נראית באופק. ספק אם יימצא מנהיג ערבי שירהיב עוז ויתקיף את ישראל לאחר המפלה הניצחת שספגו צבאות ערב. המלחמה הבאה, יש לשער, תהיה ביוזמת ישראל, אם תבקש להרחיב עוד יותר את הישגיה המזהירים ולבסס את כוחה במזרח התיכון הפרוע והעוין. לפיכך, תשקוט הארץ ארבעים שנה - אלא אם כן אנחנו נבקש לעשות קצת רעש.