אחרי המלחמה ההיא

יום שבת של ספטמבר, הקיץ מעביר את מקל השליחים לסתיו של ניו יורק. מה עושים? אולי הולכים לראות את אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס. אולי נשארים בבית והרואים בייסבול: היאנקיס משפילים את בוסטון, מירוץ ההום ראן המטורף בין סמי סוסה הנפלא לבארי בונדס האנטיפט, מירוץ הפלייאוף הצמוד. אולי פוטבול מכללות - אכן רק שבוע שני, אבל כשיש רק אחד עשר שבועות, כל שבוע נעשה חשוב.

אולי מייקל קופר, השחקן הכי חבוי מהלייקרס ההיסטוריים של שנות השמונים, מוליך את הספארקס לאליפות ליגת הנשים ומכתיר את לוס אנג'לס למכת הכדורסל הרשמית של תחילת שנות האלפיים. אולי נרגעים מהתקלוט של דני טנגלייה בצ'ילאאוט הנהדר, והאחרון לעונה זו, בבית ספר יסודי בקווינס שהפך בשבתות האחרונות למקווה של אורגיות ענק, כאלו שהיו גורמות לקליגולה להסמיק. אולי מאזינים ברדיו לישראל-בוסניה. (כבר לא טוב לכם תיקו אפס בחוץ נגד בוסניה, אה? עדיף להתקיף כמו בפעם האחרונה בקפריסין,אה?) אולי הולכים להמפטונס, לים.

עשרות אלפי ניו יורקים בחרו את הבחירה המושלמת עבורם: מפאת הלייבור דיי, זהו סופשבוע ארוך, עובדה שמעניקה ליאנקים יום נוסף לשופינג. ככה שמדיסון אווניו נראתה כמו כל שבת אחרת: ארנקים תפוחי פלטינות, נשים טפוחות סיליקון (עם תיבול של אנה קורניקובה, לבדה ועגמומית על שולחן בחוץ), לימוזינות בפתחם של בתי האופנה. ורק בר קטן וצפוף הרס, או עשה, תלוי מהיכן מסתכלים על זה, את תמונת השבת המושלמת. אלפי אמריקאים נעמדו מחוץ ומעבר לכביש של הבר "בקי'ס" והסתכלו בתדהמה על ארבע מאות איש שהצטופפו על שטח שמתאים למאה איש, ושילמו עשרים דולר לראש כדי לראות את אנגליה-גרמניה.

מוזר, חוץ מהמדים הצבאיים שתפסו כל חלקה טובה של אופנה בקיץ הזה, לא היה שום סממן של אלימות במיקסר של אוהדים גרמניים ואנגליים - אולי חוץ מהדריכות התכופות על הבוהן. מוזר, ישבתי בשולחן של שני חברים: הנס, שהוא אנגלי ופיליפ, שהוא דווקא גרמני. פיליפ אמר שהוא נגעל מהאוהדים האנגלים שבחמש אחת התחילו לשיר שירי עידוד בגרעפסים. פיליפ אמר שהוא חושב ללכת לקונסוליה ולהחזיר את הדרכון, כשהשחקנים הגרמניים הפסיקו להראות אפילו סימנים של מאמץ.

מוזר, אמרו לעצמם האמריקאים בחוץ, למה הם צועקים שם ועוד מכדורגל. מוזר, אמר לי הנס. כדורגל באמריקה הוא תופעה חברתית של עשירים, הוא בן חורג של המעבר לפרברים ושל עקרות הבית, שחיפשו תעסוקה שתפטור אותם מילדיהם, ובעיקר ילדותיהם, לשעה שעתיים. מוזר, אנגליה מחצה את גרמניה בגרמניה וכולם התפזרו להם בשקט, כמה אפילו בלחיצות ידיים.

אז שאלתי את עצמי אם זה אפשרי, אם זה יכול להיות שזה הכל עניין של זמן, רק זמן, ושבעוד חמישים שנה גם אנחנו נשב בבר ונראה בידידות משחק בין ישראל לפלשתינה. אולי אנחנו רק צריכים איזה מנהיג זר, כמו אריקסון באנגליה.